ביקורת ספרותית על כלום לא נראה באופק - הספרייה של בבל # מאת ינס רהן
ספר מעולה

---

"הגלים שככו לגמרי. השמש בערה על הים הרוגע. מעל האופק נח אד קל. תנועתה של סירת הגומי לא ניכרה. קטוע הזרוע הביט באופק ללא הרף. האחר ישן.
כלום לא נראה באופק".

כך מתחילה היצירה הקצרה והייחודית הזו, ונראה כי מהמשפטים הראשונים ניתן לחוש באווירה שהסופר מנסה ליצור. פרוזה צלולה וחסכנית עם משפטים קצובים ונקיים. אוקסימרון של התפייטות תמציתית ומרוכזת.

באמצע האוקיינוס מתנודדת סירת גומי, חשופה לשמש ולשמי הלילה האינסופיים מעל, ולמרחבי המים העצומים מתחת. בסירה שני אנשים, ללא שם, רק כינויים, 'קטוע הזרוע' ו'האחר'. הזמן הוא מלחמת העולם השניה, ושני האנשים מוגדרים כאויבים, זה טייס אמריקאי וזה איש צוללות גרמני. אך בלב האוקיינוס האטלנטי, בסירת גומי שגודלה לא עולה על 4 מ"ר, בסכנת מוות מהתייבשות וצמא, כשכל מה שיש להם זה חצי בקבוק ויסקי, 64 סיגריות, כמה מסטיקים ומעט שוקולד, אין לזה כל חשיבות.

וכך, כשברקע האוקיינוס בתפארתו, שקט מאוד ורוגע, אבל אכזר בגודלו הבלתי נתפס ובריקנות שהוא יוצר, מוטלים שניהם יחד, שנמצאים בסוג של השלמה עם מצבם, למסע קשה ומבעית, של התמודדות ברוטאלית, פיזית ומנטלית, עם איתני המים והשמש שגם בהיותם רגועים ואדישים האדם לא יכול להם. באורח פלא הקריאה לא מדכאת. כאילו המצב הבלתי נתפס והמייאש הזה, מצליח להפיק מעין מסע התבוננות ותהיות עמוק וסוריאליסטי על עצם הקיום. היא לא מדכאת אבל היא חשופה ונוקבת. תיאורי היובש, העור המתקלף, והשפתיים הנסדקות מוחשיים ביותר, והמשפטים הדחוסים הולמים וננעצים היטב. וזאת, תוך שילוב הצגת נתונים יבשים, קונקרטיים, כמו מה קורה כששותים מי-ים, וכמה כוכבים אדם מסוגל לראות בחשכת האוקיינוס.

יכולת התיאור הפנורמית של הנוף האוקייני על מרחביו ועומקו הבלתי נתפסים, יחד עם הנסיבות המאוד קיצוניות של הדמויות, מעמידות מול הקורא איזה מבט הזייתי, מופשט, לא תמיד מובן אבל כזה שמשרה אווירה נוראת הוד. המאבק של הדמויות על צלילות הדעת, התהיות והזכרונות, ההרהורים על המוות והחיים, על אלוהים ועל העולם, על הדברים הקטנים חסרי הערך ועל המהותיים, כולם נמהלים יחד ליצירה איכותית ביותר. לא תמיד קלה לעיכול אבל מתגמלת. התרגום, יש לציין, איכותי ומהודק, כיאה ליצירה שכזו.

על אף השוני, היצירה מזכירה כמובן את 'הזקן והים', וגם נכתבה ממש באותה תקופה כך שיכול להיות שישנה איזו התכתבות. ואולי מלחמת העולם השניה הולידה את סוג היצירות האלו, שניר רצ'קובסקי הגדיר כ"סיפור אקזיסטנציאליסטי על האדם הצף בודד אל מותו, ומקווה לישועה שאולי בכל זאת תגיע ברגע האחרון".

האם אחרי הכל 'כלום לא נראה באופק'?

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על כלום לא נראה באופק - הספרייה של בבל #