מהרגע שסיימתי לקרוא את הספר הוא תמיד נמצא איתי בכל אשר אלך, בכל אשר אפנה, כמו קמע מזל, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, מהדהד בראשי, מרטיט את ליבי. למרות זאת, רק עכשיו אזרתי אומץ לכתוב עליו- כנראה גדלתי והתבגרתי מספיק כדי לשטוח את הפרשנות שלי לפניכם, והנה אני מתחילה...

ספר פנטזיה טוב, כמו כל ספר טוב בעצם, הוא לעולם לא סתם סיפור אגדה על גבירות ואדונים אמיצים שמנצחים דרקונים, הוא תמיד מכיל מסר סמוי תת הכרתי אולי, על העולם שלנו, כך שנוכל להתחבר אליו ולהרגיש שהוא מדבר גם עלינו. עוצמת החיבור שלי עם הספר הספציפי הזה מגיעה מחוויה אחת שאני מתיימרת לחלוק עם הסופר: שנינו מהגרים. גיימן כתב את הספר הזה זמן לא רב לאחר שעזב את אנגליה, מולדתו, ועבר עם משפחתו לארצות הברית של אמריקה, שם כמובן גם מתרחשת העלילה. למרות שאני סולדת בדרך כלל מהקישור בין חייו האישיים של הסופר למה שנכתב בספריו, כאן לדעתי זהו פרט עקרוני להבנת העלילה. גיימן כתב את הספר הזה מנקודת מבט של מהגר ומקדיש אותו למהגרים, העלילה אף מתרחשת במדינה, שמבין כינוייה הרבים מתהדרת גם בתואר 'מדינת המהגרים'.

חווית ההגירה היא חוויה לא פשוטה: אתה עוזב תרבות, שפה, בית, משפחה, אפילו אקלים מסוים ועובר אל ארץ אחרת, שם מצופה ממך להפוף ל'שייך'- לנכס את התרבות, את השפה, החלומות החדשים אליהם הגעת, להבלע אל תוך הארץ. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, אנשים אינם מגיעים לרוב למדינה סתם כך, טאבולה ראסה, הם מגיעים עם... מטען... בספר המטען מתואר כאלים- האלים הישנים שנעלמים אט אט, לאחר שנבלעו כמעט לחלוטין ע"י כור ההיתוך האמריקאי והאלים החדשים, שמבינים שגם האחיזה שלהם בעולם היא רגעית בלבד.
נושא ההגירה הוא נושא טעון, בעיקר בימינו, אבל לא רק. קשה מאוד להיות הצד הקולט וקשה מאוד להיות הצד הנקלט ואנו רואים קונפליקטים שצצים בגלל הגירה כמעט באופן יום-יומי בחדשות. זהו נושא כאוב, אפילו עקוב מדם ואני חושבת שכל אחד יכול למצוא דוגמא אחת לפחות לכך מההיסטוריה הפרטית שלו או מההיסטוריה הקולקטיבית, כמו שאני מאמינה שכל אחד יכול למצוא לפחות דמות אחת של אל בספר הזה, שהוא יכול להתחבר אליה. גיימן מפליא לכתוב על כך בספר הזה- על הצורך להגר מצד אחד- על הרצון להצליח ולהקלט אל תוך הארץ החדשה, ועל הצורך לשמור על העצמי הייחודי, מצד שני.

* אזהרת ספוילרים*
אני חושבת שהמסר בדפיו האחרונים של הספר, הוא על העתיד שצפוי לנו בתור קהילה כלל עולמית הקולטת הגירה או המהגרת בעצה ואינני בטוחה מה טיבו של המסר... מצד אחד המסר הוא שצריך לשלם בדם על ההגירה או על הצורך לשמור על העצמי- כמו הצורך של הינזלמן להקריב ילדים מהכפר שלו על מנת להמשיך להתקיים ועל מנת שהכפר ימשיך להיות שכיית חמד, או כמו ההקרבה של צל כשהוא נקשר לעץ עולם ומשלם בחייו כדי שהאלים יוכלו להמשיך ולהתקיים. אולי מאוחר מדי, אולי אין לנו תקווה...
אבל דווקא אני בוחרת במסר החמלה שמועבר בספר: כאשר מגיע צל לביתו של צ'רנובוג (החלק האהוב עליי בכל הסיפור) כדי לקבל את עונשו על שהפסיד במשחק הדמקה, האל מוותר על העונש- האביב מגיע ועמו מגיע הפיוס. אני רוצה להאמין, כמהגרת, כקולטת עליה, שנוכל לקחת את מסר הפיוס הזה ולהנחיל אותו בסביבה שלנו- גם אם הקרובה ביותר, של אהבה וקבלה של האחר, של הקלה בעונש, של וויתור לא מתוך כניעה, אלא מתוך הבנה.
*תמו הספוילרים*

זהו ספר חשוב, אולי חשוב יותר מכפי שהוא מתקבל בחברה שלנו ועם זאת, פשוט ספר טוב!

"קיימות שתי אפשרויות: או שאנו לבד ביקום, או שלא. שתיהן מבהילות במידה זהה.." כך אמר (בתרגום חופשי) סופר המד"ב ארתור סי. קלארק. בעוד שנראה כי סטניסלב לם מתאר בספרו את האפשרות השנייה, אני חושבת שהמטרה שלו היא להדגיש דווקא את האפשרות הראשונה- שלא משנה לאן יגיע, מה ימציא- תמיד יישאר האדם לבדו.
*אזהרת קלקלנים*
הספר מתאר את המפגש של האנושות עם החייזר המפלצתי במידותיו- האוקיינוס ששוכן על כל פני שטח כוכב הלכת סולאריס. ביהירותם, האנשים מסווגים אותו מבחינה ביולוגית וטקסונומית, כאילו שימצאו עוד אוקיינוסים כמוהו, או מינים דומים (כמו עוד חיה שברא אלוהים ושעל אדם לכנות בשם חדש בגן-העדן). אבל בניגוד לתחזיות של סרטי המדע הבדיוני האמריקאיים, על מינים שכל תפקידם הוא לעזור לאנושות או להרוג אותה, האוקיינוס פשוט נמצא שם וניסיונות ההתקשרות איתו נגמרים במסרים לא מובנים, שאינם מתאימים לשום תבנית שהמוח האנושי יוכל לסווג ולפרש. וזה מה שמצליח לשגע את האנושות ואת עולם המדע- שהענק הזה לא רוצה שיבינו אותו, שאין לו רצון או צורך ביצירת קשרים עמוקים עם האנושות. שכל התגובות שלו למסרים מהעולם, הן לא יותר ממשחק עצל, כמו ילד סקרן שתולש אחת-אחת את רגליו של הזבוב.
ההתרגשות של עולם המדע מהיצור השונה והזר הזה דועכת ושם תופס אותנו הספר, בהגעה של קריס קלווין אל תחנת המחקר של סולאריס, שידעה ימים טובים יותר. קלווין נוסע בגפו, במסע החללי וכשהוא מגיע אל תחנת המחקר מקבלים את פניו רובוטים שתפקידם לבצע את פרוטוקול הנחיתה בדיוק, אך אין מגע אנושי, קבלת פנים חמה וזאת למרות שהתחנה מאויישת בשני חוקרים נוספים.
אבל משחק הבלהות של האוקיינוס לא נגמר ויושבי התחנה חוזים בתופעה חדשה שאינה מוכרת למדע- האוקיינוס מצליח לברוא את אהוביהם בשר, דם ואנטי-חומר, יש מאין. אנו לומדים להכיר מקרוב רק את ה'אורחת' של קלווין, האריי, אהובתו שמתה לפני 10 שנים. יחסו אליה עובר מהזרה מוחלטת אל אהבה ותלות ולבסוף, אל חיים באשליה אוטופית, שאינה אמיתית לשניהם. הנוכחות של ה'אורחים' גורמת להתבודדות של שני החוקרים האחרים- כל אחד מסתגר בפינתו שלו, נרדף על ידי השדים שלו עצמו, במלכודת דבש. בשיחות המעטות של קלווין עם החוקרים, התחושה היא שעיקרן נשאר ללא אומר, או מועבר בין השורות.
ובכן, נראה כי האוקיינוס הצליח להבין ולחדור אל נבכי מוחם הקודח של החוקרים, להוציא את המידע היקר ביותר ולתת לו חיים. אבל מי הם בעצם אותם 'אורחים'? הרי בסופו של דבר, לא מדובר באדם נוסף, אלא בבריאה ממוחם של האנשים, כעין שלוחה מוחשית של נבכי התת מודע. מטרותיו של האוקיינוס אינן ברורות ובין אם מדובר בניסיון ראשון למגע (למרות שחוויתו של קריס מחוץ לתחנת החלל, מרמזת כי האוקיינוס אינו חפץ בקשר ובמגע), או ניסוי, או שעשוע- הדבר יישאר לעולם עלום וסתום לחוקרים.
ואז התגלתה לי האמת- קריס מבלה את מרבית זמנו בבהייה באוקיינוס- יצור חי אמנם, אך שאינו מתקשר, במחיצת אהובתו שהיא לא יותר מחלק ממנו ואפילו איתה הוא חי חיי שקר כדי לא לדרוך על הפצעים שזה אך הגלידו.
*תמו הקלקלנים*
במילים אחרות מתאר סטניסלב לם את חווית הבדידות הגדולה והמושלמת ביותר שיכולה להיות לאדם באשר הוא ובכך, הוא מפנה מראה אל פנינו. אנו מתיימרים לחקור ולהבין את המנגונים הנסתרים שבטבע מסביבינו, מפתחים את המדע, מכשור טכנולוגי, המצאות וגילויים, תרופות, הנאות שמוזרקות ישר למוח, אבל אין אנו מכירים אפילו את עצמינו... ואם נאלץ להישאר לרגע לבד, ללא כל אותם מכשירים שמסווים, בצורה טובה כל כך, את הבדידות שלנו, אנחנו לא נאהב את האמת שנגלה: שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך עצמו, ללא יכולת לחוש באמת את האחר, שגם אם אנחנו ביחד עם מישהו, גם אם האנושות מוקפת במיליוני כוכבי לכת מיושבים, כל אחד מאיתנו בנפרד וכולנו ביחד, באמת ובתמים לבד.
בעיבוד הנפלא לסיפור סינדרלה של המחזאי הרוסי יבגני שוורץ, אומרת אמה החורגת של סינדרלה כי לפני שזו תוכל ללכת לנשף, עליה לבצע מגוון רחב של עבודות בית ובנוסף, ללמוד להכיר ולהבין את עצמה. זוהי הבקשה האכזרית ביותר לכל אדם, ולנערה מאוהבת בפרט, הרי אין אדם שיוכל וירצה להכיר את עצמו באמת... אולי זהו מזלינו, שיש פיות טובות בעולם, שיכולות להציל אותנו מאמהות חורגות מרושעות ובעצם גם מעצמינו...
ולבסוף, גילוי נאות: קראתי את הספר ברוסית, בהוצאה סובייטית. כנראה שהצנזורה הרוסית, הורידה חלק מסוים מהסיפור ועל כן, הרשמים שלי, כנים ככל שיהיו הם מספר חלקי... [אם יש אדם היודע על ההבדלים בין הגרסא השלמה, לגרסא הרוסית המצונזרת, אשמח לדעת מה בדיוק פיספסתי...]

הספר "אורה הכפולה" עומד על מדף הספרים הצנוע שלי מאז כיתה ג'. אני כנראה לא אוכל להזכר במספר הפעמים שקראתי בו, בכל הגילאים, בכל התקופות: ביסודי, בחטיבה, בתיכון יחד עם קלאסיקות כמו "דון קיחוטה", בצבא יחד עם "אם יש גן- עדן" וגם בסוף שבוע האחרון כשחזרתי מהאוניברסיטה עמוסת מידע על מולקולות, כוחות משיכה ושאר ירקות.
למרות שאפשר לחשוב בנקל כי ספר "פשוט" כמו זה יאבד מקסמו לצד עיסוקים אחרים, או "עניינים של מבוגרים", אבל לא כך הדבר.
לקחתי אותו רק כדי לדפדף... להזכר בזמנים שעברו ולא ישובו... ונשאבתי, כפי שכבר קרה לי פעמים רבות בעבר, אל תוך הסיפור.
לאריך קסטנר (בתרגומו הנפלא של מיכאל דק) יש את היכולת הנדירה לדבר אל ילדים בגובה העיניים, לצחוק עמם על כל אותם נושאים "נחשבים" ו"ברומו של עולם" שלא היו יותר מהבל-הבלים. אני נוטה לחשוב שהשגרה שאנחנו כופים על עצמינו, הופכת אותנו בדיוק לאותם "מבוגרים" שיכולים להנדס טילים, להלחין אופרות, אבל לעולם לא ישובו לצחוק, לאהוב ולחייך- סתם, בלי סיבה מיוחדת, כמו שכל ילד יכול. אבל לא צריך יותר מכמה שעות קריאה של אחד מסיפוריו הנהדרים של אריך קסטנר, כדי לפחות להיזכר שיש בחיים האלה יותר מסתם עוד בוקר מלא קופאין, עצבים ושיגרה.
אז על מה בעצם הספר? בעצם, על מה לא? אריך קסטנר מצליח לתאר את ה"מתמטיקה" של המורכבת של האהבה בפשטות אין קץ (הרי פפרל הכלב פתר את הבעיה בקלות: בהתחלה הכפיל את יכולתו לאהוב ואז חילק אותה לשתיים), הוא מדבר על גירושים, על האישה האחרת, על נקודת השבירה, על האומץ שיש לילדות קטנות, על חרטות והתבגרות ובעיקר על היכולת לשמוח, להיות קצת ילד גם כשאתה כבר לא... ולאהוב.

את הספר הזה שמעתי לראשונה מפי אבא שלי בגיל 13, בשפת המקור ומאז הוא נשאר איפשהו בתודעה שלי. אבל חווית הקריאה שלו בגיל 21 הייתה חזקה בהרבה, עמוקה יותר...
למרות שהספר נכתב על תקופה ספציפית מאוד בהיסטוריה- שלטון האימים של סטאלין ורוסיה הסובייטית, ברבדים רבים מדובר ביצירה על-זמנית שמהדהדת, לפחות מבחינתי, בכמעט בכל היבטי החיים. ובאמת יש בספר הזה הכל: פנטזיה, מסתורין, סאטריה, אימה, היסטוריה, מאורעות מבדחים, לעיתים על גבול הגרוטסקי, ארס- פואטיקה, פילוסופיה, אמונה, ארוטיקה ומעל לכל אהבת אמת ללא גבול. למרות מגוון הנושאים והעלילה הלא קלה, מצליח הספר להישאר מרענן, קליל, משעשע לפרקים ובעיקר מענג ומהנה.
הספר מתאר חברה מנוונת, נטולת אנושיות ויצירתיות שזוכה ביום בהיר וחם במיוחד לביקורו של השטן בכבודו ובעצמו, אשר, בעזרת שלושת משרתיו הנאמנים, מחליט לנער את כל האנשים הקטנים משגרת חייהם ותוך כדי כך, חושף אותם במלוא כיעורם, בנוסף לעלילת המשנה, האהובה עליי במיוחד, שממוקמת בירושלים של ימי הבית השני ועוסקת בדמותו של ישו, לאו דווקא כבנו של האלוהים- "הנבחר", אלא כנביא ופילוסוף נרדף.
מבחינת בולגקוב, הבחירה בין טוב לרע אינה רלוונטית בכלל-הטוב אינו יכול להתקיים מבלי הרע, האלוהי לא יכול להתקיים ללא השטני. אמות המידה האמיתיות לפיהן צריך אדם לשפוט את מעשיו, הן האנושיות, האמונה והאהבה ועל כן, הדמויות היחידות, שזוכות להערכתו של השטן הם האמן המיוסר, בן דמותו של בולגאקוב, ומרגריטה, אהובתו, שעל אף סבלם הפיזי והנפשי, אינם מאבדים כהוא זה מאנושיותם ומאהבתם זה לזה.
בדומה לדמויותיהם הרדופות של האמן וישו, נרדף גם בולגאקוב ע"י השלטונות והצנזורה הסובייטים במשך כמעט כל חייו בשל יצירותיו ואמונתו. הוא חי בעוני רב, שרף וגנז ספרים וטיוטות ובכל זאת לא ויתר על הכתיבה, על האהבה ועל התקווה, אך כמו אמנים ויוצרים רבים מדי הגיע לתהילה רק לאחר מותו. "כתבי יד לא בוערים" וטוב שכך...

לפני שהפסקתי להיות ילדה, לפני שהעולם התחרפן מ"הארי פוטר" ו"דמדומים", לפני שאזרתי מספיק אומץ לדבר עם מישהו שהוא לא בן משפחה או חבר קרוב, לפני כל אלה ורבים אחרים היה לי את הספר הזה.
מהרגע שראיתי את ההקדשה: "לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים" (אני זוכרת אותה בבירור אחרי כל השנים האלה), ידעתי שזהו הספר בשבילי. גם ברגעים שהייתי הכי הכי לבד, ברגעים שרציתי להיעלם ולוותר, ידעתי שלפחות יש שותפה אחת לבדידות שלי ולא היה לי אכפת שהיא עשויה דיו ונייר.
אני חושבת שחווית הניכור, היא אחת החוויות הקשות והמעצבות שאדם ובעיקר ילד יכול לחוות. הוא לומד להסתדר לבד, להיות האוזן הקשבת והיד המנחמת של עצמו, לבלוע את הדמעות ומעל לכל לנסות ולהיות כמו כולם, לפחות למראית עין...
כמו סאאסקי, גם אני מעולם לא הצלחתי להעלים את השוני שבי, לעורר מספיק אמפתיה בסובבים אותי, גם כשרציתי בכך יותר מכל, אבל כמוה למדתי להסתפק בעולם משלי, שנמצא "בין לבין" ולאהוב את האנשים שניסו ולעיתים הצליחו לפרוץ את החומות שבניתי, גם אם לא לגמרי הבינו אותי.
פעמים רבות מדי חשבתי שאני קרובה להיות היצור שכולם משפילים ומכאיבים לו, צוחקים עליו ורוצים שיעלם, יגורש, כי הוא לא אחד מ"הם". פעמים רבות מדי הייתי על סף ויתור.
סוף הספר הפך מבחינתי לסוג של פנטזיה, קתרזיס. בדמיוני, עזבתי פעמים רבות (לא לפני שאומר תודה) ל"עיר המלך", עולם שבו כולם שונים וכולנו חיים "בין לבין".
הספר הזה היה ההוכחה הניצחת שאני לא לבד, הרבה לפני שהבנתי שאין אדם בעולם הזה, מצליח וחברותי ככל שיהיה, אשר אינו מרגיש בודד לפעמים.
אילו היה דבר אחד שהייתי יכולה לתת לכל ילד באשר הוא ובמיוחד לילדה אחת קטנה שעדיין נמצאת בנפשי, הרי היה זה הספר הזה, שהציל אותי מתהומות אינספור....

אולי פשוט ציפיתי ליותר מדי...

יש תקופות שבהן אני פשוט לא מצליחה לקרוא ספרים, שום ספר לא עובר את המבחן של השניים- שלושה פרקים הראשונים ובכל זאת כשלקחתי ליד (בפעם השנייה...) את "מר ורטיגו", משהו קרה ונשביתי בקסמיו של הספר האדיר הזה.
אני חושבת שהספר הזה הוא מסוג הספרים שבכל פעם שאתה קורא בהם אתה מגלה משהו חדש (כמו הספר של מאסטר יהודי), רובד נסתר נוסף שלא ידעת על קיומו ודרך זה לומד גם על משהו חדש בתוך עצמך.
כמו בפעם הראשונה, כך גם בפעם השנייה עברתי ביחד עם וולט- נער- הפלא את כל התהפוכות בחייו, כמוהו למדתי שוב איך לעוף וגם איך ליפול. כי בסופו של דבר מי מאיתנו לא זקוק לאיזה מורה דרך מסתורי שידע להרים אותנו מעפר ולשלוח אותנו גבוה יותר משאי פעם חלמנו.

זה אירוני שהסופר משתמש דווקא בעיוורון כדי לגרום לנו לראות... לראות שברגע שלוקחים מהאדם חוש אחד- משהו אחד בסיסי, הוא לא כל כך נבדל מן החיה (כפי שרבים מאיתנו היו רוצים להאמין).
אבל יותר מכל דבר אחר אפשר לחוש את האפוקליפסה שבה חיות הדמויות ואולי מנבאת בכשרון רב את מה שעלול ואולי אף צפוי לקרות לאנושות- ששכחה כבר מהי המשמעות האמיתית של הישרדות מול הטבע.
אין ספק שמדובר בספר חשוב, באחד כזה שקשה לשכוח ומלווה אותך בצורות שונות זמן רב לאחר שקראת אותו ואולי אפילו לכל החיים. אבל אצלי הוא גם מעורר הסתייגות מסוימת, משהו בו גרם לי לא להתחבר אליו עד הסוף. אולי כי אופן הכתיבה של הסופר קשה לקריאה, אולי בגלל הניכור שהוא מנסה ליצור בכך שלא מספר את שמות הדמויות, בכך שהוא מפסיק את זרם תודעתן לפני שאתה מרגיש שהתוודעת סופית לעולמן הפנימי.
במחשבה שניה אולי זאת המטרה של הסופר- להשאיר את הקורא בעלטה מסוימת, או שמא בעיוורון לבן, מסמא...

מאכזב...
זה לא שלא נהנתי לקרוא, אבל הספר לא גאוני כמו שהייתי רוצה שיהיה- כמו ש"אלים אמריקאיים" היה.
בסופו של דבר הוא השאיר אותי עם תחושה חמצמצה של משהו שהתפספס, שמדובר בספר בסדר, אבל חבל שלא טוב יותר.
הוא יותר מדי דומה לספרים אחרים ואין בו את הדברים החדשים האלה שתמיד מפתיעים ומעניינים בסיפורים של גיימן, שבגללם אני כל כך אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב- חבל... :(