ביקורת ספרותית על עונת יובש לבנה - מועדון קוראי מעריב # מאת אנדרה ברינק
ספר מעולה

---

לפני כמה שבועות, ביום חמישי נעים יחסית של תחילת ספטמבר, ישבתי עם שניים, בחור מכפר הס שמתלווה אלי לפעמים לנסיעות לבקעת הירדן, ואחד הבדואים שאני מבקרת שהפך להיות חבר עם השנים.

ישבנו שלושתנו באוהל, לא מבחינים בדלות אלא רק במזג האויר הטוב להפתיע, חולקים צלחת ענבים ושזיפים קרים, קצת שותקים, קצת מדברים על החיים. אלה היו רגעים מפתים, כאלה שגורמים לך להאמין שהיית יכולה לחיות ככה, בשקט הזה, רק כמה כבשים סביבך ומרחבים זהובים וענבים קרים.

והרוח הביאה איתה סיפור.

כשהוא היה בן עשר, אותו הבדואי, אבא שלו חשב שהוא כבר למד מספיק ויכול ללכת לעבוד. האבא השכיר את שירותי הבן שלו לבעל עדרים והילד יצא עם הכבשים בכל יום למרעה. בחורף אפשר לרעות קרוב למאהל, אבל בקיץ, כשהכל יבש, היו יוצאים בזמנו למרעה של ימים או שבועות, יורדים עם העדר אל גדות הירדן וחיים שם.

בלילה הראשון שלו לבד הוא הדליק אש, הכין לעצמו תה, ואז הכלב שליווה אותו התחיל לנבוח. הוא כיבה מיד את האש, האזין לקולות, מנסה להבין מי אלה שמתקרבים, שהכלב נובח עליהם. הוא חיכה קצת, בלב משקשק, וכשלא שמע כלום התעטף בשמיכות, ראשו מכוסה, מחכה שהלילה יגמר. אבל אז הכלב התחיל לנבוח שוב, ואחר כך שוב, והפחד גאה וגאה עד שהוא הדליק את הפנס שהיה לו והיכה בעזרתו לכל הכיוונים.

ולפתע הוא גילה אותה, שקית ניילון תלויה על עץ, מרשרשת עם כל משב רוח אקראי ומשחררת את הנביחות של הכלב שלו.

הספר הזה מתאר פחד אחר.

הגיבור שלו הוא בורי, כלומר, צאצא של הלבנים הראשונים שהגיעו לדרום אפריקה, טרם בוא האנגלים. אדם לא פוליטי שקשר אישי שהוא יוצר עם כושי, בעל משפחה שחי בסווטו, והרצון שלו לעזור לאותו אדם יוצר חיכוך בינו לבין זרועות השלטון. כל הסיפור מתרחש בתחילת שנות השבעים, השנים בהן הסנקציות על דרום אפריקה החלו להיווצר ואיתן תחושת האנחנו מול כל העולם בקרב הלבנים שם, כשמי שאינו מתיישר ומעז לבטא איזו ביקורת כלפי השלטון והמדיניות שהוא מוביל נתפס כבוגד. הלבנים, שהתרגלו להיות בעלי זכויות החיים תחת דמוקרטיה ללבנים בלבד, מתקשים להבין את הקיום במציאות שבה מרחב הזכויות שלהם הולך ומצטמצם כשנותרים רק קרעי דמוקרטיה. הם עדיין מסרבים להאמין שבתי המשפט אינם בהכרח פועלים משיקולים של צדק, משתפים פעולה עם קברניטי השלטון, מונעים על ידי אותה תפיסה מסתגרת וחסרת ביקורת עצמית, ונכנעים לשיקולי משטרה המועלת בתפקיד המיועד לה, דהיינו, שמירת החוק והגנה על כל התושבים, ומשתמשת בכוחה ובפריבילגיה למניעת שקיפות לטובת צרכי השלטון, גם אם מדובר בפגיעה באנשים המשתייכים לקבוצה הפריבילגית.

ובמציאות כזו הפחד יכול היות בן לווייה, לגרום לך להתעטף ולכסות את הראש בשמיכה, אבל הוא גם יכול לגרום לך להסתכן, להדליק את הפנס, ולנסות להאיר את שורש הרע. ולא תמיד מדובר רק בשקית מניילון. יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על עונת יובש לבנה - מועדון קוראי מעריב #