כמו רבים אחרים, הגעתי אל הספרים של פאני פלאג בכלל דרך סרט, הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" שמבוסס על ספר שלה, הנושא אותו שם. אהבתי את הסרט, ומשם הדרך אל הספרים שלה היתה קצרה.
יש בספרים שלה איזה אנושיות שופעת, ובניגוד להרבה ספרים אחרים, שמאוד מתאמצים להיות "מכמירי לב", אצלה זה יוצא באופן טבעי וחינני. הספרים שלה מרגשים, ממש כך, ובלי שמתלווה להם טעם לוואי מלאכותי.
אוסוולד קמפבל, גבר ערירי בשנות החמישים לחייו שהרופאים מנבאים לו עוד שנה שנתיים של חיים בגלל מחלת ריאות סופנית, עובר משיקגו לעיירה קטנה באלמבה, בחיפוש אחר שארית חיים שלווה יותר. הוא תר אחר אתר מרפא שכבר לא קיים, אך נשות המקום נחושות לסייע לו ומסדרות לו חדר בבית פרטי. אבל לא רק נשות העיירה הצבעוניות מאכלסות את הספר המקסים הזה: נמצא בו גם טיפוסים שונים ומיוחדים, החל מדוור המחלק את מכתביו מתוך סירה וכלה בילדה עזובה שכל אנשי העיירה מאמצים. ויש כמובן את הטיפוס החביב מכולם, הלא הוא הפרוש האדום, הציפור של רוי, המנהל את החנות המקומית ואשר נחשב לקמע של העיירה.
קמפבל מתחיל את שארית חייו החדשים , ואלה, כמו בשאר הספרים של פלאג, שופעים אנקדוטות קטנות, אנושיות, מצחיקות-עצובות, בצד אירועים גדולים ומדמיעים. ובניגוד לסוחטי דמעות אחרים על חולים סופניים, החל מללכת בדרכך וכלה באשמת הכוכבים, הסופרת כאן לא מקלפת בצל מול העיניים של הקורא כדי להדמיע אותו. זה יוצא לה טבעי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
