ביקורת ספרותית על הכימאית מאת סטפני מאייר
ספר טוב

---

אנשים פשוט משוגעים מהקורונה. רוצים דוגמה? בבקשה.
אם לפני הקורונה, הייתי אומר שהספר הזה העביר לי את הזמן - מה אתם הייתם חושבים? אה, סתם עוד ספר אקשן קליל שאפשר לקרוא במנוחה בין שני ספרים אמיתיים.
ואחרי הקורונה? ובכן, או אז הייתם חושבים: וואו, יש לך מזל גדול שהיה לך את הספר הזה בהישג יד בתקופה הקשה הזאת!

אז כן, עד שהתחילו לחזור לשיגרה ואני וסקאוט נפגשנו והחלפנו בינינו מלאי של ספרים, הספר הזה לגמרי העביר לי את הזמן בתקופת הקורונה. לא הייתי מוכן כראוי, ונשארתי רק איתו. למען האמת, היו עוד שניים, אבל נטשתי אותם די מהר כי הם לא עיניינו אותי מספיק. אז נשארתי רק איתו.
בהתחלה, הייתי קורא עמודים בודדים בלבד ביום, פרק אחד לקח לי יומיים ולפעמים גם שלושה. כי לכו תדעו מתי תסתיים התקופה הזו ואוכל להצטייד בספרים נוספים?
זה לא ספר מושלם, אבל... מה הייתי עושה בלעדיו?

ועוד משהו: הבן אדם שבכריכה בטח לקח את זה יותר מדי רחוק כשאמרו שצריך להסתובב עם מסיכות, לא ככה?

***

אז מה יש לנו כאן? סוכנת מוסד (ככה הבנתי, לפחות, או משהו בסיגנון) שמצאת כל הזמן בניסיונות להסתתר ולהתחבא (פרנואידית קצת, אבל ככה זה כשאתה גדל במקומות כמו המוסד) מפני המוסד שהפנו לה עורף וניסו למצוא אותה ולחסל אותה כי היא ידעה יותר מדי. ואז, נציג שלהם פונה אליה ומבקש ממנה להציל את העולם (ככה, בגדול, לא צריך להיכנס לפרטים). אבל אז המשימה מסתבכת ויש תפנית בעלילה ו... נראה לי שפה אפסיק מחשש לספויילרים.

בקיצור, זה ספר שמתנהל כמו סרט אקשן (או יותר נכון - הדיאלוגים בין הדמויות הם כמו בסרט אקשן, האקשן לעומת זאת במינונים די נמוכים לטעמי). יש כאן גם סיפור אהבה פיקנטי שלטעמי תרם מעט לספר הלא כל כך מרהיב מבחינת כמות האקשן והמתח שבו כפי שציפיתי שיהיה. אבל, בתקופה כל כך קשה, שאין אף ספר אחר ליד, צריך להודות על מה שיש - ספר חביב ביותר להעביר איתו את הזמן.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על הכימאית