"למה אני נוסע?, אמר זואי בלי לסובב את הראש. אני נוסע בעיקר כי לגמרי נמאס לי להתעורר בזעם בבוקר ולשכב לישון בזעם בלילה. אני נוסע כי אני שופט כל טיפוס עלוב ומעליב שאני מכיר. זה כשלעצמו לא מטריד אותי יותר מדי. לפחות כשאני שופט אני שופט ישר מהבטן, ואני יודע שעל כל שיפוט עוד אשלם ביוקר, במוקדם או במאוחר, בדרך זו או אחרת. זה לא כל כך מטריד אותי. אבל יש משהו - בחיי אלוהים - יש משהו שאני עושה למורל של האנשים בדאונטאון, משהו שאני רואה ואני לא מוכן לראות עוד הרבה זמן. אני אגיד לך בדיוק מה אני עושה. אני נותן לכולם הרגשה שהם לא באמת רוצים לעשות עבודה טובה, אלא רק לעשות עבודה שכל מי שהם מכירים יחשבו שהיא טובה - המבקרים, המפרסמים , הקהל, אפילו המורה של הילדים שלהם. זה מה שאני עושה. זה הדבר הכי נורא שאני עושה.."
(עמ' 115-116, תרגום: ניר רצ'קובסקי - המהדורה החדשה של תרגום הספר)
הפסקה הזו בעיני היא תמצית די מרוכזת של הדמויות והתמות של סלינג'ר, לא רק בפראני וזואי אלא גם בתפסן בשדה השיפון. הרומנטיות שבתום, שברצון להישאר נאמן למי שאתה, גם אם אתה לא ממש יודע מי אתה או מה כל זה אומר. רוח הנעורים והעדינות שבנפש מעצבות את זהותן של הדמויות. זואי מתוודה על מה הוא חושב בנוגע לאיך שהוא גורם לאנשים להרגיש. הקיום שלו הוא מסר. הוא חלקיק בדרך להתנגשות במהירות שיא עם חלקיקים אחרים. עם החיים. הרצון שלא לתת לעולם החיצוני (אולי, לתרבות השולטת? - "הם לא באמת רוצים לעשות עבודה טובה, אלא רק לעשות עבודה שכל מי שהם מכירים יחשבו שהיא טובה - המבקרים, המפרסמים , הקהל, אפילו המורה של הילדים שלהם") להכתיב איך וכיצד יראו חייך.
אולי זוהי הסיבה להתבודדותו רבת השנים של סלינג'ר עד יום מותו? אולי זוהי הסיבה שרוצחים מפורסמים כמו רוצחו של ג'ון לנון ומי שניסה לרצוח את רונלד רייגן קראו באדיקות את התפסן וספרים נוספים של סליגנ'ר?
יש משהו נפיץ בספר הזה, כמו גם בתפסן לדעתי, קשה להסביר זאת. הוא פורט על מיתרים רגישים של נפשות, במיוחד אלו השבריריות ביותר והלא משתלבות בחברה. זה לדעתי מה שהופך את סלינג'ר לסופר גדול וממגנט אפילו. התבודדותו הופכת למסר בפני עצמו גם אם אינו התכוון לכך: אינני נכנע, גם אם המחיר שאשלם יהיה כבד.
*הבהרה: קראתי את המהדורה המחודשת בתרגומו של ניר רצ'קובסקי, מפאת חסרונה כאן בסימניה, סימנתי את המהדורה הישנה.


















