ישנם שלושה גורמים שהופכים ספר לטוב בעיני, למשהו ששוה לקרוא ואפשר להפיק ממנו משהו.
האחד הוא סופר שמציג את עצמו לקורא, שמצליח להעביר במילותיו את תודעתו באופן ברור. ספרות היא המדיה היחידה בי ניתן לעשות זאת, בסרטים ומחזות מעורבים ביצירה רבים מידי, והמדיות החזותיות (צילום, ציור, פיסול) הן רגע קפוא ללא שינוי או התפתחות כך שכמות האינפורמציה בהן מוגבלת. אפילו ברוב קשרנו האישיים אין אנו מכירים את תודעתו של אדם אחר, נדרשת היכרות רבת שנים כדי להתחיל ולהכיר אדם, כדי שהוא יבטח בנו מספיק כדי להיפתח אלינו ולחשוף את נשמתו הכמוסה בפנינו. ספר הוא המקום היחיד בו בדידותו של אדם אחד, הכותב, פוגשת את בדידותו של אדם אחר, הקורא.
גורם נוסף הוא סופר שגילה משהו על המצב האנושי וחושב שהגיע לפיתרון. סופר שמציג בפנינו את דעתו על סבלותיהם של בני האדם, הסיבות לסבל זה וכמובן פיתרון שנראה בעיניו הגיוני. אומנם גורם זה נוגע במכנה המשותף שהוא אולי לא הנמוך ביותר, אבל הוא המשותף ביותר, הסבל, אבל הפיתרון לבעיה זו כל כך חמקמק, לא ברור מאליו שתמיד נראים לי מעניינים, חשובים ספרים העוסקים בנושא זה.
גורם אחרון הוא וירטואוזיות בכתיבה, חוש הומור, כתיבה סוחפת מעניינת, סגנון שובה עין. סופר שכמו מתרברב ביכולתו, תראו מה יכול אני לעשות. כתיבה טובה מדורגת בעיני הרבה מעל עלילה טובה. עלילתו של הספר ברוב המיקרים שולית ביצירת חוות דעתי עליו.
פראני וזואי הוא הספר היחיד שאני מכיר שמחברו הצליח לאחד בו את כל שלושת הגורמים שהופכים ספר למוצלח. סאלינג'ר מצליח לדחוס לספר קצר כל כך את כל תפיסת עולמו. את הכאב האנושי שבניסיון להתמודד עם עולם שלא תפור לפי מידותיך, שאינך מרגיש חלק ממנו, ואת הדרך להתגבר על כאב זה. כל זאת בסגנון ומניירזים כל כך יחודיים ושובי לב שאי אפשר שלא להתאהב בספר קטן ויפיפה זה.
אני מניח שרוב האנשים מכירים את סאלינג'ר בעקבות קריאה של התפסן בשדה השיפון. למזלי קראתי את פראני וזואי לפני שהתפסן בשדה השיפון הגיע לידי מכיוון שאחרת אני לא מאמין שהייתי ממשיך וקורא עוד ספרים של סאלינג'ר. אני רק אגיד שאין כמעט דימיון בין הספרים ולפעמים קשה לי להאמין שסופר אחד כתב את שניהם.
לספר אין עלילה ממשית, הוא מתרכז בשני אחים למשפחת גלאס פראני וזואי והוא מתרחש ברובו בשתי סצנות רבות משמעות. בראשונה פראני מסבירה לחבר שלה ליין את השגותיה לגבי העולם שהיא נאלצת לקחת חלק בו. פורסת את הטעמים להתמוטטות העצבים שהיא תקבל בסופה של אותה סצנה. בחלק השני זואי מנסה לעזור לפראני להתגבר על יאושה מהעולם הסובב אותה, לנסות ולגמול אותה מהתעקשותה שלא לקחת בו חלק, על אף שכל אותן השגות קיימות בזואי כמו גם בפראני יחד עם הפיתוי המשותף לשניהם להתמוטט, לצאת למסע צלינות או להתאבד כפי שאחד האחים לבית משפחת גלאס כבר עשה.
פראני וזואי הם שתיים מהדמויות המורכבות והמעניינות שיצא לי לפגוש בעולם הספרות, בשל הדרך בה הם מתלבטים בכלובם מודעים לסורגים המקיפים אותם אך יודעים כי אין ביכולתם לשבור אותם. קולם היחודי הנובע מדרך חינוכם יוצאת הדופן בידי אחיהם הגדולים, מהמאבק בין הניסיון שלהם לקבל את האגו ובין הסלידה מדרישותיו. ומעל הכול מכך שהם היו מחליפים ברגע את כל החוכמה, המחשבות המורכבות, הידע הנרחב שלהם באפשרות להיות מאושר, שכן הם יודעים כמה אומללות נחבאת לה בתכונות אלה.
הייחוד הבלתי אפשרי של ספר זה שבניגוד לספרים "עמוקים" אחרים, כאלה שעוסקים בבעיות כבדות משקל, ספר זה כתוב בקלילות מקסימה, הוא מצחיק מעניין וזורם, אין את ההרגשה הרגילה לסוג כזה של ספרים שלקרוא בו זה מאבק. בנוסף להיותו חכם הוא מהנה ומצחיק, שילוב נדיר כל כך.
אני ביליתי שעות בעודי חושב על הספר הזה, כשלפעמים באמצע נסיעה באוטובוס או לפני השינה לפתע התעוררה בי הבנה לגבי קטע מסוים בספר. תמיד ראיתי בפראני וזואי משהו כמו מיסטי, שברגע שאני אבין אותו באופן שלם ומלא משהו יקרה, התודעה שלי תוצת באור חדש. אותו סוג של שינוי רוחני אחריו פראני רודפת במהלך דפי הספר.
התעוררות ב - 120 עמודים.
