“יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן. השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות. עכשיו אני הפה של אבי, עלי מוטל להעביר את הסיפור שלו. שלא ישכח לעולם. אני זוכרת אבל צריך שכולם יזכרו. מאז שנפטר רציתי להנציח את זכרו בביקורת כאן ולא ידעתי במה לבחור. מלבד הקלאסיקות הרוסיות לא היה לנו טעם ספרותי משותף. אבי קרא רק "ספרות יפה". ספרים קלילים נראו לו בזבוז זמן מוחלט. לספרות עברית הוא לא התחבר. את קפקא שאני אוהבת הוא לא סבל. הוא קרא המון ביוגרפיות, היסטוריה צבאית, פילוסופיה. הוא קרא המון, ובהרבה שפות. היום נתקלתי בספר הזה, "האדם מחפש משמעות" על מדף הספרים שלי. זה ספר שיש לי מאז התיכון והשפיע עלי עמוקות. בספר פרנקל מתאר את חוויותיו כאסיר במחנה השמדה. הרעיון המרכזי שמאחורי הספר, אם אתמצת באופן פשטני, הוא שכדי לשרוד את החיים צריך למצוא מטרה. זה נכון בפרט כשהחיים מזמנים לנו סבל בל ישואר. "אם יש לך למה ראוי ומספיק חזק, תוכל לעבור כמעט כל איך". פרנקל גם טוען שבכל שלב לאדם יש את הבחירה איך להתייחס לסבל שלו, גם אם הנסיבות עצמן אינן בשליטתו. "במחנות הריכוז - במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה - ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים". אבי לא הסכים עם פרנקל. הוא חשב שדבריו פשטניים. שאנשים בשואה בחרו לעיתים ברע כי חשבו שכך יצילו את קרוביהם. שהשורדים נצלו בעיקר בגלל מזל ותו לא. שכל המלחמה ההיא היתה כאוס מוחלט נטול משמעות. בכל זאת בחרתי בספר הזה כדי לתאר את אבי. כי מעשיו מתאימים בדיוק לרעיון של פרנקל. אבי שרד ושמר על שפיותו כי היתה לו משמעות. טעם החיים שלו היה קריאה. ממש כך. הוא התחבא במרתף הבית שלו בליטא שהוחרם על ידי הנאצים. סבי כבר נרצח. אמו ואחותו היו פזורות אי שם. הוא הצליח להתגנב תוך סכנת חיים למשרדו של אביו ולקחת משם כל ספר שמצא. אלה היו בעיקר ספרי עריכת דין בגרמנית. אז הוא לימד את עצמו גרמנית וקרא את הספרים האלו עד שיצא מהמחבוא. משלב מאוחר יותר הוא התחבא בארון בכפר פולני. היה לו פנס, מצרך יקר ערך. אז הוא הצטופף בארון וקרא. כל מה שהצליח להניח עליו את היד. אלו שהחביאו אותו כבר ידעו שהילד היהודי המוזר הזה פשוט רוצה לקרוא ולקרוא ולקרוא. משם הוא למד לקרוא בפולנית. כך הוא למד גם יידיש איטלקית ואנגלית בנוסף לליטאית ולרוסית שלו. כשהסתיימה המלחמה הוא ידע לקרוא בשש שפות. את השפה השביעית, עברית, למד כבר כשעלה לארץ. רציתי לסיים כאן באיזושהי פואנטה אבל אני לא יכולה לכתוב יותר. אני מתגעגעת לאבא שלי והדמעות מציפות את עיני.”

“מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן. אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף ראשון אפשר לשרבב איזה טיפת חוש הומור. וכמו שפראנקל כותב בעצמו "הניסיון לפתח חוש הומור היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים. עפ"י אמנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז. דבר פעוט ערך מאוד עשוי לעורר את הגדולה בשמחות". הפרק השני מביא לקורא בדרך קריאה ומאוד זורמת את מושגי היסוד של הלוגותרפיה - כיצד להתמודד עם תחושת הריקנות הפנימית וחוסר התכלית הקיומית שרבים מאיתנו חשים ואיך להגיע למציאת המשמעות המיוחלת. בדרך כלל אני לועג לספרי הדרכה עצמית "רוחניים" – עם מרכאות כפולות ומכופלות – אבל משהו בספר הזה תפס אותי. אולי בגלל הפרק הראשון הקשה והעצוב ואולי בגלל שלמרות שהמחבר הוא פסיכיאטר במקצועו, הוא מביא את דבריו בצורה מאוד נעימה לקריאה, תמציתית וללא חפירות מיותרות. כל הספרון הזה הוא בן 160 עמודים קטנים. ואולי הוא כבש אותי בגלל שהוא לא זורה חול בעיני הקורא – הלוגותרפיסט דומה למומחה עיניים יותר מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו את העולם כפי שהוא נראה לו. מומחה העיניים מנסה לאשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת. אז אולי כדאי שציניקן כמוני פשוט יחליף משקפיים וישנה את תפיסת עולמו שבכל זאת אין משמעות לחיים. בינתיים, בגל השרב של סוף השבוע האחרון, מצאתי לי משמעות קטנה בחיים. מזגן.”

“הלוגותרפיה, שיטת הטיפול והריפוי בצורה של חיפוש אחר פשר (לוגוס) לחיים, פותחה על פראנקל. בעזרת שיטה זו הצליח להחזיק מעמד במחנות השונים בהם היה בזמן השואה. העדות נמסרת מפיו בגוף ראשון, אבל התחושה היא כאילו משהו חוצץ בין הקורא לבין המספר. כמוסר עדות, פראנקל מספר על זוועות שהיה עד להן, על עבודתו כמעט חסרת התקווה כרופא במחנות בחוסר ציוד ותרופות. התקווה שלו להישארות בחיים היתה לתת לכל הזוועה הזו משמעות ובכך להוותר ולהמשיך בחייו אם וכאשר. הספר מביא את סיפורו במחנות וכן קיצור של תורת הלוגותרפיה. בערך באותו זמן ובאותו מקום כמעט היה גם פרימו לוי, שספריו אף הם מסרו עדות ישירה על המתרחש במחנות ועל ההשרדות. עדותו של לוי משכנעת יותר. שווה גם לקרוא את ספרו של מרטין גריי "בשם כל בני ביתי". לוי וגריי לא מובאים כאן כדי להתחרות בתחרות זה המביא סיפור מחנות משכנע יותר. שניהם מביאים סיפור שלעומתו פראנקל וספרו קצת פחות משכנעים. נכון, סיפור שואה לא צריך לשכנע, אבל כשזה בא יחד עם הצעה טיפולית, זה כבר נראה אחרת, בעיקר כיום, חמישים שנה לאחר הפרסום הספר לעברית (עכשיו השנה 2020), כשהטיפול הפסיכולוגי הרבה יותר אקלקטי ונסמך פחות על תיאוריית אישיות כזו או אחרת.”

“נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה. הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל". החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה". אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי. נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע. הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.”

“יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן. השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות. עכשיו אני הפה של אבי, עלי מוטל להעביר את הסיפור שלו. שלא ישכח לעולם. אני זוכרת אבל צריך שכולם יזכרו. מאז שנפטר רציתי להנציח את זכרו בביקורת כאן ולא ידעתי במה לבחור. מלבד הקלאסיקות הרוסיות לא היה לנו טעם ספרותי משותף. אבי קרא רק "ספרות יפה". ספרים קלילים נראו לו בזבוז זמן מוחלט. לספרות עברית הוא לא התחבר. את קפקא שאני אוהבת הוא לא סבל. הוא קרא המון ביוגרפיות, היסטוריה צבאית, פילוסופיה. הוא קרא המון, ובהרבה שפות. היום נתקלתי בספר הזה, "האדם מחפש משמעות" על מדף הספרים שלי. זה ספר שיש לי מאז התיכון והשפיע עלי עמוקות. בספר פרנקל מתאר את חוויותיו כאסיר במחנה השמדה. הרעיון המרכזי שמאחורי הספר, אם אתמצת באופן פשטני, הוא שכדי לשרוד את החיים צריך למצוא מטרה. זה נכון בפרט כשהחיים מזמנים לנו סבל בל ישואר. "אם יש לך למה ראוי ומספיק חזק, תוכל לעבור כמעט כל איך". פרנקל גם טוען שבכל שלב לאדם יש את הבחירה איך להתייחס לסבל שלו, גם אם הנסיבות עצמן אינן בשליטתו. "במחנות הריכוז - במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה - ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים". אבי לא הסכים עם פרנקל. הוא חשב שדבריו פשטניים. שאנשים בשואה בחרו לעיתים ברע כי חשבו שכך יצילו את קרוביהם. שהשורדים נצלו בעיקר בגלל מזל ותו לא. שכל המלחמה ההיא היתה כאוס מוחלט נטול משמעות. בכל זאת בחרתי בספר הזה כדי לתאר את אבי. כי מעשיו מתאימים בדיוק לרעיון של פרנקל. אבי שרד ושמר על שפיותו כי היתה לו משמעות. טעם החיים שלו היה קריאה. ממש כך. הוא התחבא במרתף הבית שלו בליטא שהוחרם על ידי הנאצים. סבי כבר נרצח. אמו ואחותו היו פזורות אי שם. הוא הצליח להתגנב תוך סכנת חיים למשרדו של אביו ולקחת משם כל ספר שמצא. אלה היו בעיקר ספרי עריכת דין בגרמנית. אז הוא לימד את עצמו גרמנית וקרא את הספרים האלו עד שיצא מהמחבוא. משלב מאוחר יותר הוא התחבא בארון בכפר פולני. היה לו פנס, מצרך יקר ערך. אז הוא הצטופף בארון וקרא. כל מה שהצליח להניח עליו את היד. אלו שהחביאו אותו כבר ידעו שהילד היהודי המוזר הזה פשוט רוצה לקרוא ולקרוא ולקרוא. משם הוא למד לקרוא בפולנית. כך הוא למד גם יידיש איטלקית ואנגלית בנוסף לליטאית ולרוסית שלו. כשהסתיימה המלחמה הוא ידע לקרוא בשש שפות. את השפה השביעית, עברית, למד כבר כשעלה לארץ. רציתי לסיים כאן באיזושהי פואנטה אבל אני לא יכולה לכתוב יותר. אני מתגעגעת לאבא שלי והדמעות מציפות את עיני.”

“מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן. אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף ראשון אפשר לשרבב איזה טיפת חוש הומור. וכמו שפראנקל כותב בעצמו "הניסיון לפתח חוש הומור היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים. עפ"י אמנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז. דבר פעוט ערך מאוד עשוי לעורר את הגדולה בשמחות". הפרק השני מביא לקורא בדרך קריאה ומאוד זורמת את מושגי היסוד של הלוגותרפיה - כיצד להתמודד עם תחושת הריקנות הפנימית וחוסר התכלית הקיומית שרבים מאיתנו חשים ואיך להגיע למציאת המשמעות המיוחלת. בדרך כלל אני לועג לספרי הדרכה עצמית "רוחניים" – עם מרכאות כפולות ומכופלות – אבל משהו בספר הזה תפס אותי. אולי בגלל הפרק הראשון הקשה והעצוב ואולי בגלל שלמרות שהמחבר הוא פסיכיאטר במקצועו, הוא מביא את דבריו בצורה מאוד נעימה לקריאה, תמציתית וללא חפירות מיותרות. כל הספרון הזה הוא בן 160 עמודים קטנים. ואולי הוא כבש אותי בגלל שהוא לא זורה חול בעיני הקורא – הלוגותרפיסט דומה למומחה עיניים יותר מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו את העולם כפי שהוא נראה לו. מומחה העיניים מנסה לאשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת. אז אולי כדאי שציניקן כמוני פשוט יחליף משקפיים וישנה את תפיסת עולמו שבכל זאת אין משמעות לחיים. בינתיים, בגל השרב של סוף השבוע האחרון, מצאתי לי משמעות קטנה בחיים. מזגן.”

“הלוגותרפיה, שיטת הטיפול והריפוי בצורה של חיפוש אחר פשר (לוגוס) לחיים, פותחה על פראנקל. בעזרת שיטה זו הצליח להחזיק מעמד במחנות השונים בהם היה בזמן השואה. העדות נמסרת מפיו בגוף ראשון, אבל התחושה היא כאילו משהו חוצץ בין הקורא לבין המספר. כמוסר עדות, פראנקל מספר על זוועות שהיה עד להן, על עבודתו כמעט חסרת התקווה כרופא במחנות בחוסר ציוד ותרופות. התקווה שלו להישארות בחיים היתה לתת לכל הזוועה הזו משמעות ובכך להוותר ולהמשיך בחייו אם וכאשר. הספר מביא את סיפורו במחנות וכן קיצור של תורת הלוגותרפיה. בערך באותו זמן ובאותו מקום כמעט היה גם פרימו לוי, שספריו אף הם מסרו עדות ישירה על המתרחש במחנות ועל ההשרדות. עדותו של לוי משכנעת יותר. שווה גם לקרוא את ספרו של מרטין גריי "בשם כל בני ביתי". לוי וגריי לא מובאים כאן כדי להתחרות בתחרות זה המביא סיפור מחנות משכנע יותר. שניהם מביאים סיפור שלעומתו פראנקל וספרו קצת פחות משכנעים. נכון, סיפור שואה לא צריך לשכנע, אבל כשזה בא יחד עם הצעה טיפולית, זה כבר נראה אחרת, בעיקר כיום, חמישים שנה לאחר הפרסום הספר לעברית (עכשיו השנה 2020), כשהטיפול הפסיכולוגי הרבה יותר אקלקטי ונסמך פחות על תיאוריית אישיות כזו או אחרת.”

“נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה. הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל". החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה". אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי. נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע. הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.”