ביקורת ספרותית על החיים ומה שלבשתי מאת שלי גרוס

---

בנות נשמות, היוש.

אמנם בשושן פחות מקובל הנוהג המוזר לשרוף חזיות (זכור שאנחנו קמצנים? אז היי, למי שיודעת כמה עולה חזייה איכותית בימינו, אין שום מצב שאדליק באופן יזום אחת כזו. תרמתי במשרד). אבל אין לי שום התנגדות לחיים שיוויוניים, לנשים עובדות, לגברים בחופשת לידה (ראו ערך הפרסומת החדשה והמשעשעת של יס), להנקות בציבור ולנשים שלא מסירות שערות בבית השחי, סבבה?

רק מה. אם זה כורך פסילת יצירות ספרותיות, או סתם ספרותיות בלי יצירות, אז הלאה ממני בנות. תשאירו לי לטפל בזמן הפנוי שלי בזמן שאתן מוחות על WTF, סבבוש?

החיים ומה שלבשתי אינו ספר שאבחר למדוד על פי הכתיבה הספרותית, השימוש במטאפורות מתוחכמות או תפיסת העולם המאתגרת. להיפך, אבחר למדוד אותו כמו שמלה, להתלבט אם היא יפה ומחמיאה או מבליטה מידי או בצבע זוועה ורק אלה יהיו הקריטריונים.

תודה למתלמד ולביקורת המשובחת שלו שגרמה לי לייחל שיפנה קצת זמן בעצמו לכתיבה, אולי של איזו תשובה גברית למדף של שלי גרוס.
גם אני התענגתי על פרצי צחוק נפלאים מן הספר, קראתי תוך יממה בעונג מזוקק תוך הסטת כל עניין אחר בחיי באותה יממה, מידי פעם צילומי מסך לחברות וזהו.
לא ביקורת על עולם האופנה, לא שאלות על קריירה ומשפחה, לא תהיות על עולמה של הכותבת וסל הערכים שעמם היא מסתובבת,
יותר מחשבות על סל הקניות, על נשים בחודש תשיעי שלא קונות בגדי הריון, על עקבים כן או לא ומתי ועל איך אנחנו מנסות בעקביות מתעתעת ללכת עם, להרגיש בלי, לשחק באיזה משחק לא נגמר ומה המחירים הביזאריים שאנחנו משלמות בדרך, ולא בכרטיס האשראי דווקא.

כן יקרות. אם פמיניזם לא יכול להכיל גם חוש הומור, אחזיר את כרטיס המועדון ואחפש אלטרנטיבה, לאו דווקא כזו עם בורקה ושטיפת כלים, אבל כזו שבה כדי להיות אישה חופשיה אהיה גם חופשיה להתפוצץ מצחוק אוילי אחת לכמה זמן. ותודה לשלי גרוס שזימנה לי הזדמנות מעולה כזו בדרך, כפרה עליה.

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על החיים ומה שלבשתי