ביקורת ספרותית על החיים ומה שלבשתי מאת שלי גרוס

---

בנופש בצפון השנה הלכנו לטייל במקום נסתר ולא מוכר, בהמלצת חברתי נטע שגרה במושב בגליל העליון. לארוחת הערב התכבדנו באירוח מלכים בקריית שמונה אצל חברתי ציפי. הילדים שלי תמיד תוהים איך זה יצא שיש לי כל כך הרבה חברות וחברים, פזורים בכאלה מקומות מוזרים ברחבי הארץ והעולם, והתשובה שלי היא תמיד "מהפורומים". כן, בעידן העתיק שלפני הרשתות החברתיות הדוגלות ב"זהות אותנטית" נוצרו קשרים אמיצים יותר, ומסקרנים יותר, בין אנשים שבכל דרך אחרת לא היו יכולים להיפגש. אלא, אולי, משני צידי המתרס של הפגנה פוליטית כלשהי. בכל מקרה, באותו עשור שלי בבלוגיה, בפורומים ובעוד מקומות וירטואליים צברתי לי חברות ומכרות לרוב, והקשר איתן מוכיח את עצמו כיעיל ושימושי מאוד.

גם כשהילדים שלי תהו על סוג הספר שקניתי במיוחד לקראת החופשה, ועד כמה מתאים או לא מתאים לי לקנות כזה לאמור "מה זה הספר הזה? קנית? ממש לא מתאים לך, אמא". אמרתי להם שזה בגלל שאני מכירה את המחברת, והם כבר השלימו יחד איתי באנחה "מהפורומים". ובכן, לפני הסקירה גילוי נאות: אני מכירה את שלי גרוס. "מכירה" זו אולי מילה גדולה עבור מישהי שאני לא אזהה אם תעבור מולי ברחוב. אבל במשך אי אילו שנים גלשנו יחד באותם מרחבים וירטואליים, והכרנו זו את צירוף האותיות והמספרים המרכיב את שמה של זו, וחלקנו יחד בעיות קטנות מהחיים הגדולים, ובעיקר מחוויות ההורות במאה העשרים ואחת. כך הייתי עדה לייסוד בלוג "המלבישה" ולתהפוכות הקריירה שהגיעו בעקבותיו. הגילוי הנאות הזה חשוב, כי אני משוחדת.

בנופש לא הספקתי לקרוא את הספר. שתי בנותיי הבוגרות וזאת שהיא כמעט בוגרת, קיבלו את הזכות לפניי. התגובות שלהן היו פושרות למדי. הספר הוא ספר מעליות. הוא נחמד, אבל הכותבת בכיינית וממורמרת, וכך הלאה. אני חזרתי מהנופש, פרקתי את תועפות התיקים אל תוך סבבים אינסופיים של כיבוס-ייבוש-קיפול, ובין לבין הגנבתי לי פרק פה ופרק שם. ועכשיו הזמן להתרשמויות.

הכותרת די מתארת את תוכן הספר, הלא הוא החיים ומה שלבשתי. סוג של מריאן קיז בעברית. החיים פוגשים את ליבי גרנות-בנאי במפנה יום הולדת הארבעים שלה. היא נשואה, אמא, אחות, בת, חברה, ועיתונאית הכותבת על לייף סטייל במגזין נשים. במפנה הגיל היא מצפה גם למפנה בקריירה, אבל הוא קורה שלא בדרך אותה צפתה מראש כאשר האוייבת המרה שלה הלא היא טלי רביץ נבות, מתמנה לעורכת . הספרים של מריאן קיז תמיד נורא נורא נורא עבים. כי כאשר חוץ מעלילה ודמויות צריך גם לפרט על קוסמטיקה, בגדים, נעליים, איפור ותיקים, הנפח המילולי עולה בצורה מעריכית כמעט. לעומת מריאן קיז הספר הזה הוא דק גזרה בצורה מחשידה. מה שאומר שאחרי הפירוט על בגדים, נעליים ותיקים (ולשמחתי לא הרבה על איפור וקוסמטיקה), לא נשאר הרבה מקום לעלילה. יש עלילה. דברים קורים בספר. כלומר ליבי מתגלגלת בין אירועים שקורים לה, והם גם יוצרים מסגרת נרטיבית כלשהי, אבל כשמגיע הסוף, והוא מגיע מהר, נראה שאפילו עוד לא התחלנו.

נכון שלא כל קיצור הוא רע. תכונה מופלאה של שלי שניכרה תמיד בכל מלבוש של ניק וירטואלי שבחרה לעצמה היתה אליפות בצמצום. בכל דיון סוער על כן או לא הנקה, האם מותר או לא לתת לילד לישון במיטה הזוגית, ואיך משלבים קריירה והורות בהצלחה, בעוד אני והדומות לי שופכות אשדים של פיקסלים, היתה באה שלי ומסכמת את דעתה במילים ספורות, והן היו תמיד קולעות. אבל התמציתיות בכתיבה עדיין לא מספיקה כדי לפתח עלילה כמו שצריך. מי שמצפה לאיזו שטן שלובשת פראדה תתבדה. יש לליבי עורכת שמעצבנת אותה, הקיטורים עליה מובילים את הספר, אבל זהו בעצם. וזה מה שאני מתכוונת באומרי שאני משוחדת. כי אם מישהי אחרת שאני לא מכירה היתה כותבת את הספר, לא הייתי מחליקה ככה את הפגמים הברורים בהעדר העלילה.

וזה בלי להזכיר את המובן מאליו שכנראה לא הייתי קוראת ספר מהסוג הזה. בטח שלא קונה אותו. העולם הנשי מתחלק לשניים - אלה שהן "בנות", ואלה שלא. אני מאוד אוהבת בגדים, תסרוקות, איפור ונעליים, אבל כשהם בשימוש של נשים אחרות. אני מתעבת שופינג, לא אוהבת את כל העיסוק בארגון המראה החיצוני, ולא מתעניינת בהפקות אופנה. או בעיתוני נשים. או בכל דבר שנוספת לו המילה "נשים" כמו שיעורים לנשים או סדנאות לנשים או ימי העצמה לנשים. אפשר לומר שאני בעליל לא מחוברת לצד הנשי שלי. אמנם קראתי ספרים של מריאן קיז ודומותיה, אבל תמיד הקריאה מלווה בתמיהה גדולה כמה אפשר לכתוב על תיקים ונעליים. או על אינטריגות חברתיות.

אז קניתי את הספר, וכבר הסברתי למה. וגם קראתי אותו. וכל זה בגלל שאני משוחדת. נהניתי מהקריאה, וגם זה יכול להיות בגלל שאני משוחדת. אבל יש באמת חינניות רבה בכתיבה. ליבי אמנם בכיינית וממורמרת אבל היא מצטרפת בזה למועדון מכובד מאוד של דמויות ספרותיות שרק מבכות את מר גורלן ומתגלגלות עם החיים, ולא באמת פועלות לשינוי. והיא מתבכיינת בצורה חיננית ביותר. יש המון "רשימות" בספר, בדיוק מהסוג שהיית מצפה לראות בכתבות מהסוג שליבי תכתוב במגזין נשים או באתר סלונה. אני שונאת כתבות כאלה, אבל בספר זה נחמד. הכתיבה היא גם לא בדיוק בלוג "מצחצחת שיניים" כפי שניתן לצפות בהתחלה. במפתיע יש פערי זמן ומידע שהופכים את הקריאה קצת פחות פטפטנית וקצת יותר מפתיעה.

ספר חמוד וקליל. לא ייאמן כמה ברברת הייתי צריכה כדי להגיד את הדבר הזה. אבל מה לעשות, אני לא שלי גרוס.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על החיים ומה שלבשתי