את הביקורת על הספר הזה של ויקטור הוגו, אני חייב להתחיל עם סיפור אישי. במשך שנים ארוכות הייתי חבר בארגון אמנסטי. למען הדיוק הייתי חבר בארגון פעולה דחופה – UA (Urgent Action) שהוא תת ארגון של אמנסטי. אמנסטי מתנגד כמובן לעונש המוות ומטרת UA היא לפעול להצלת נידונים למוות וכן לפעול למען אסירים פוליטיים אשר נעצרו רק עקב דיעותיהם הפוליטיות ללא כל הפרות של החוק או פעילות אלימה מצידם. הייתי פעיל בתקופה בה עדין לא היה דואר אלקטרוני, מכתבים היו נכתבים אז בכתב יד עם ניר קופי כדי שיהיו העתקים ונשלחים בדואר רגיל.

מאות מכתבים כאלו נשלחו על ידי באותן שנים. הרבה הצלחות לא היו לנו, אך גם הבודדות שבהן (אצבעות יד אחת מספיקות כדי לספור אותן), יש בהן כדי להצדיק את הפעילות האינטנסיבית שנעשתה.

את כל ההקדמה הארוכה הזו כתבתי כדי להבהיר כי נושא עונש המוות על כל הטיעונים בעדו ונגדו, מוכר לי מכל הכוונים.

את נושא התנגדותו הנחרצת של הוגו לעונש המוות, אני מכיר שנים ארוכות אך אני מודה כי לא הייתי מודע לקיומו של הספר הזה. כשזה נודע לי, היה לי ברור כי אני חייב לקרוא אותו.

שני סיפורים מרכיבים את הספר: האחד הוא "יומו האחרון של הנידון למוות" בו משתף אותנו הסופר במחשבותיו ותחושותיו של הנידון. הוא אינו מספר לנו מהו חטאו אך מרבה בטיעונים נגד העונש. הוגו רואה בעונש המוות התדרדרות אל העידן שלפני קיומן של הדתות המונותיאיסטיות בהן הקריבו קרבנות אדם. ההנחה כי החברה מטהרת את עצמה מן הרוע על ידי שליחת פושעים אל מותם, היא בבחינת עבודה זרה ופולחן אלילים. עבור הנוצרים, ישו היה צריך להיות קורבן האדם האחרון. כמובן שהוגו גם מעלה את נושא משפחתו של הנידון למוות, במקרה זה אימו הקשישה, אשתו ובתו, ומה יהיה איתן לאחר מותו.

בסיפור השני הנקרא "קלוד גה", משלים הוגו את הדברים עליהם לא כתב בסיפור הראשון. כאן מתואר גם פשעו של קלוד גה, האיש שנאלץ לגנוב מזון כדי לשרוד, תלאותיו בכלא והעבירה בגינה הוא נידון למוות. בסיפור זה מעלה הוגו שאלות נוספות: האם במקום לממן את שכרם של התליינים מפעילי הגיליוטינה, לא עדיף לממן שכר של מורים נוספים, להשקיע יותר בחינוך, לתמוך בשכבות החלשות של החברה וכך להקטין את מספר העבריינים? כנראה שתמיד עדיף לנסות ולמנוע את הבעיות מאשר לפתור אותן אחר כך.

כמעט 200 שנה לאחר שנכתב הספר הזה, הנושא עדין רלוונטי. אמנם מדינות רבות (בהן צרפת של הוגו) בטלו את עונש המוות אך מדינות רבות בעולם עדין עושות בו שימוש גם על עבירות לא אלימות. נושא אחריותה של החברה לשכבות החלשות, עדין רלוונטי כמובן ללא כל קשר לקיומו או ביטולו של עונש המוות וסיפורו של קלוד גה ראוי שיקרא על ידי כל מי שיש לו נגיעה למדיניות הרווחה.

ספר חשוב אשר כל מי שהנושאים האלו קרובים לליבו, חייב לקרוא.

נשבתי בקסם כתיבתו של הוגו. כיצד הוא מצליח לזעזע מצד אחד ולענג בו זמנית? בכתיבה בעלת דימויים נוקבים עם מסר חד מנסה הוגו לטעון בתקיפות ונחישות נגד עונש המוות שהיה נפוץ ביותר במולדתו, צרפת. הוגו חי בתקופה בה הגיליוטניה היוותה אימה ועונג בו זמני להמונים. הם חרדו מפני זוועותיה אך התענגו על השעשוע שהסבה להם, עונג אלים וחייתי אותו תוקף הוגו בכתיבתו. מעלת הרגישות והמוסריות הגבוהה שהוא מציג בכתיבתו מפעימים שבעתיים על רקע התקופה בה הלהט אחרי הגס, אחר הלחם והשעשועים להמונים היה בוטה כל כך. כיצד פיתח גישה כה ליברלית לתקופתו שהינה עדיין ליברלית ומתונה בחלק מארצות העולם גם בימנו? הכתיבה של הוגו מגלה כי מדובר באדם בעל חוש מוסר וחמלה גבוה אשר מזדהה בלב שלם עם ייסורי גיבוריו, הוא מבקר בחריפות את החברה וחוליה ומאשים אותם ביצירת הפושע המפלצתי. החברה יוצרת את הגולם שהופך למפלצת ואז קם על יוצרו לכלותו. מה לה לחברה כי תלין ואף תעניש את העיוות שהיא עצמה יצרה? זהו אחד מבסיס טיעונו המרכזי בגנות עונש המוות. הוגו מצליף בכתיבתו, חד בלשונו ובביקורתו ולא חוסך בחמלה לגיבוריו. תיאוריו חיים וחודרים לנפש הבריאה ולייסורים המעוותים את חייה ותולשים אותה מהמסלול הנכון בו יכלה לפסוע לו רק סייעו בידה.

אתם יכולים להיות ממצדדי עונש המוות במקרים מסוימים ועדיין להתפעל מכתיבתו, מעומק טיעוניו והחיות והתשוקה שבה הוא מציג אותם. יחד עם זאת ביקורת אחת עלתה בי במהלך הקריאה. בבואו לשטוח את מסכת הייסורים שעובר הפושע הנידון למוות שכח במקצת הוגו לפחות בחלק מהסיפור להתייחס לנסיבות הפשע ולרמות החומרה השונות שיכולות להיות בו. הוא נמנע מלתאר את הפשע בסיפור הראשון בו הוא דן, נמנע מלעסוק בסוגיה של מעשי זוועה שלכאורה אין להם שום תירוץ מלבד רוע צרוף. הגיבורים שבחר להציג כדי לטעון כנגד עונש המוות אנושיים מאוד, גורמים להזדהות רבה ונראה שבמכוון נמנע להתייחס לחלק הקטן באנושות שאולי יהיה לו יותר קשה לטעון יותר ולשכנע את שומעיו בדבר הייתור שבעונש המוות נגדם, פושעים שאתה לא מוצא במעשיהם וקורותיהם דבר מלבד מעשי שטן ופלצות חולניים. נניח לדוגמה שהגיבור הנידון למוות שהיה בוחר להציג היה פושע וצורר נאצי האם היה מצליח לשכנענו בדבר האנושיות שבו, בדבר הטעם לחוס עליו? נדמה שהבחירה שלו בגיבורים שאת מעשיהם ניתן להסביר רציונלית בנסיבות חיים עגומות בחר לו הוגו דרך קלה ומעשה קיצור. כיצד היה טוען בעד אותו פושע שנדמה כי אין שום נשמת חי טוב באפו? האם אותם טיעונים טובים שסיפק היו מחזיקים מים? נדמה לי כי העניין סבוך וניתן לדון בו ואף לא להסכים עליו והלהיטות של הוגו והנחרצות נגד עונש המוות גורמים לי להאמין שהלאו שלו לגבי עונש המוות היה מוחלט בכל מקרה ולגבי כל אדם. מעניין היה לדעת מה אחרים שקראו או יקראו בספרון זה יסיקו? אסכם בכך שהקריאה על אף הנושא הקשה והמורכב הייתה לי לעונג רב בשל כישרונו והגאונות שמצאתי בדרך שבה מלהטט הוגו עם מילים ודימויים ויכולת הטיעונים והרגשות שהוא מעלה בקורא. מומלץ ביותר לכל מי שנפש אנוש מעניינת אותו וענייני מוסר, צדק, חטא ועונש מעסיקים אותו!