השנה היא 1884. האימפריה הבריטית, השולטת במחצית העולם, נמצאת בשיא פריחתה. ובלונדון? בלונדון הוויקטוריאנית, בעיצומה של המהפכה התעשייתית, חי אדם בודד שמראהו כמראה מפלצת מזוויעה. הוא סובל כאבי תופת, גופו מעוות כולו, פניו המפלצתיים מרתיעים ומבריחים כל רואה והוא נאלץ לכסותם. כדי לשרוד עליו להשפיל את עצמו ולהפוך למעין חיית קרקס הנחשפת לקהל תמורת תשלום. אנשים באים לצפות במפלצת-האדם, אנשים שמחפשים ריגושים גם על חשבון אומללותו של אדם אחר, בזים ולועגים למי שהטבע עיוות את גופו. שמו של האיש האומלל הזה הוא ג'וזף מֶריק, בן עשרים ואחת, ואל בין הצופים בו נקלע גם ד"ר פרֶדריק טְריווְס, רופא מנתח, מומחה לאנטומיה בן שלושים ואחת העובד בבית חולים לונדוני. כעבור שנתיים הוא מחלץ את מריק ממר גורלו ומעניק לו מחסה בבית החולים. או אז מגלה טריווס שבתוך הגוף הנכה, המקולל, הדוחה, המפחיד ומעורר הפלצות הזה שוכנת נשמה אנושית תמה וטהורה.

 

גישתו האנושית של הרופא הדביקה את החברה הוויקטוריאנית הגבוהה, כולל בית המלוכה, ו"היצור" המעוות הפך למושא של גילויי אנושיות וחסד. כך נולד סיפור חייו המופלא של "איש הפיל", סיפור חיים חד-פעמי שמציג מצד אחד את נקלות יצריו השפלים של האדם, ומן הצד האחר הוא שיר הלל ומופת לנדיבות לב ולכבוד האדם באשר הוא בן-אנוש. פרדריק טריווס כלל את הסיפור הזה בספרו "איש הפיל וזיכרונות אחרים" שראה אור בלונדון ב-1923, חודשים ספורים לפני מותו של המחבר. הספר היה לרב-מכר וזכה לחמש מהדורות בחמש השנים הראשונות להופעתו. סיפור חייו של ג'וזף מריק שימש את המחזאי ברנרד פומרנץ לכתיבת המחזה "איש הפיל" שהוצג בברודוויי, ניו יורק, ב-1979 בכיכובו של דיוויד בואי. שנה לאחר מכן הציג הבמאי דיוויד לינץ' את סרטו "איש הפיל" בכיכובם של ג'ון הרט ואנתוני הופקינס. השלד של מריק מוצג במוזיאון בית החולים המלכותי בלונדון לצד הברדס שכיסה בו את ראשו, מכתב בכתב ידו ופריטים נוספים.