מצד אחד יש משהו מאוד מקסים בלקרוא סיפור שונה, לא מאדיר לגמרי אלא אותנטי ואמיתי, על אדם שאיננו חי יותר ומת בנסיבות כה טרגיות. מהצד האחר לא כל אדם שנפטר בנסיבות כאלה ואחרות זוכה שיכתבו את סיפור חייו בצורה שכזאת ויש הרבה קורבנות טרור שמלבד כתבה או פסקה לא זוכים למעבר וסיפורם נשאר עם המשפחה והחברים בלבד.
דווקא העובדה שדפנה מאיר לא הייתה מושלמת והיו לה מגרעות, בהן היא מודה ללא התנצלות לרוב, ואלן באוצ לידי ביטוי בספר, עשתה את הקריאה לכל כך מרתקת.
הגעתי לקריאה במחשבה שאני הולכת לקרוא ספר על אישה דתייה אדוקה ועל חייה ככזו, והאמת היא שממש הופתעתי לגלות אדם שומר מצוות אך גם שומר כבוד האדם האחר, ועל אף שהיו המון התכתבויות על דת ומצוות בספר (כאלה שפחות עניינו אותי) היו גם המון התכתוביות על איך צריך להתנהל בין אדם לחברו, בין לאדם לחבר לעבודתו, בין אדם לאדם באשר הוא. לדפנה היו המון תובנות על העולם אותן היא שמחה לחלוק עם חבריה למייל או לוואטסאפ ומחלקן גם אני לקחתי משהו.
צבט לי בלב כל פעם שדפנה כתבה על מוות או על זמנה בעולם הזה, כאילו ידעה והרגישה שתמות צעירה.
הכותרת של הספר נגעה לי מאוד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חושבת "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", כשהייתי קטנה המחשבה הזאת גרמה לי להיתקע במקום, בחרדה נוראית, ועם השנים למדתי להתמודד איתה דווקא לכיוון החיובי, לחיות כל יום במלואו כדי שאם אמות מחר בבוקר, החרטות שלי יהיו קטנות יחסית ואדע שלפחות ניסיתי. הרבה החלטות גדולות בחיי (וגם אני, כמו דפנה, אדם של שינוי גדול כל כמה שנים ואת האחרון עשיתי ממש לפני חודש) עשיתי עם המחשבה שאם אמות מחר בבוקר ולא ניסיתי, זה יהיה חבל מאוד, והכי הרבה אצליח.
אז הספר לא רגיל אבל בהחלט ראוי ומומלץ לקריאה עם הידיעה שמדובר על אדם נורמטיבי עם חיים וקשיים ככל האדם. יש בי המון הערכה ליפעת ארליך שהצליחה להעביר את חיי היום יום, לבטיה, חששותיה ואהבותיה של דפנה בכשרון כל כך רב גם ללא היכרות איתה, אלא דרך כתביה וקרוביה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
