ראשית חשוב לציין: הספר אמנם נכתב לילדים אך הוא מתאים (מבחינתי לפחות) לא רק לילדים.
אז ככה.......
את הספר הזה קראתי כשהייתי ביסודי לפחות שש או שבע פעמים, קראתי אותו לאורך, לרוחב, אחורה, קדימה ובאלכסון, ונסחפתי לתוכו בהנאה כל פעם מחדש.
סיפור מדהים ומרתק על ילדה קטנה ומיוחדת, בעלת אינטילגנציה כמעט בלתי אפשרית לגילה. ילדה שסחפה אלפי קוראים בגאוניותה.
מטילדה הייתה שונה (בלשון המעטה) ממשפחתה, שלעולם לא שמו לב להשכלתה, לכישרונותיה או אליה בכלל. לדעתי במקרים כאלה, צריך לקרוא פה לרשויות הרווחה. מדובר במשפחה שבא האב מתפרנס בעיקר מרמאויות, ומלמד את ילדיו כיצד "לקמבן". אימא שתלושה מהמציאות, ומעדיפה לא לבשל ארוחות נורמליות אלא לקנות לילדיה מזון מוכן ולא בריא. היא גם מכורה לבינגו ומעדיפה לשחק בכל יום במקום לשים לב לילדה הקטנה שלה. ולכן, בזכות העולם העשיר שמטילדה מגלה בספריה האהובים, משמש לה מקום מפלט ורוגע מפני המציאות הקשה שהיא חובה עם ההורים המזניחים, והיא גם מקבלת את כל השכלתה, הידע הרב שהיא רוכשת, וחכמת החיים שלה, מספרים אלו, שהיא משאילה באופן קבוע מהספרייה. והיא משתוקקת למצוא אנשים טובים ומעניינים כמו גיבורי ספריה האהובים.
כשמטילדה הולכת בפעם הראשונה לבית ספר, עולם אחר נפתח בפניה: חברים חדשים, לימודים מעניינים ומשחקים. ובכעיקר היא מתחברת למורה שלה, העלמה ג'ניפר מרשמלו, שמתפעלת מתבונתה של מטילדה כבר מהרגע הראשון. המפגש בניהם מצית חברות אמיצה, ומטילדה הופכת לתמידה הצטיינת ביותר בכיתתה.
בכל פעם שקראתי את הספר עלתה בי השאלה שמאות פילוסופים ומדענים שואלים: מה משפיע יותר? גנים או חברה?
השאלה מתחברת לסיפור בכך שמטילדה היא ילדה חכמה, אינטיליגנטית, סקנית ונבונה שנולדה להורים אווילים שעסוקים בדברים טפלים וללא שום הסכלה אמתית.
זה תמיד היה ניראה לי יותר מדי מוזר שילדה כמו מטילדה, רחוקה מבחינה שכלית שנות אור מהוריה, אבל נראה שזאת גולת ה-כותרת של הסיפור: מטילדה לא ירשה שום גן מהוריה.
אבל דווקא מסביבתה כמו העלמה מרשמלו, והספרים שבוחרת לה הספרנית בספרייה, וחבריה לכיתה, קיבלה השכלה ואפילו התפתחה עוד יותר מבחינה שכלית וגם מבחינה חברתית.
הדמויות בסיפור כולן נבחרו ונעצבו ע"י הסופר ביד מאומנת ויצירתית, כמו שרק רואלד דאל יכול. דמויות שקל מאוד לקלוט אותם, להתחבר אליהם ולחבב אותם. לכל דמות יש אופי ואישיות משלה. כמעט תמיד אישיות קיצונית ומוגזמת כמו בתיאטרון: אמא בלונדינית טיפשה, אבא "ערס" שמסתבך עם החוק, מנהלת מרשעת בצורה מאוד קיצונית, ומורה שקטה ועדינה עם יכולת להגיע ללבם של ילדים ברכות ובמסירות.
הדמויות(בעיקר של האבא והאימא) לעיטים מאוד שיעשעו אותי. הבדיחות בסיפור חמודות,שובבות וחביבות יותר מבהרבה ספרי ילדים שקראתי, ואין ספק שזה ספר ילדים כתוב טוב, ונבון יותר מהמון ספרי ילדים של ימינו.
בעיקר התחברתי לדמות המורה "מרשמלו" (שבאנגלית שבמקור נקראת בכלל "honey") שקידמה את מטילדה לא רק בלימודיה אלא גם מבחינה חברתית, והפכה לחברה נאמנה ביותר, ומטילדה עוד תגמול לה על כך רבות בהמשך הסיפור.
ולסיכום.......
ספר שמוכיח שגם בעולם קשה שבו המבוגרים מזניחים, מתעלמים ושולטים ביד רמה, אפשר למצוא חמלה ויש מי שיושיט יד.
לא תניחו את הספר מהיד. חובה לקרוא!!!!!!!