ספר שזוכה לאהבה מקיר לקיר תמיד מפחיד אותי. אולי לא אוהב ואהיה מנודה מקהל הקוראים הנרגשים, אולי זה ספר שמכוון למכנה משותף נמוך והוא יהיה אכזבה גמורה. ואז אני טועמת כמה עמודים, ומכיוון שיש באמתחתי עשרות ספרים שטרם נקראו, יש לי מבחר שמאפשר להניח את הספר בצד מכל סיבה שהיא. להמתין לי. או שאני אמתין לו.

ואז אני מחליטה, הגיעה השעה, ואני נותנת לספר הזדמנות להציע לי מה שנחבא במילותיו על פני מאה עמודים.

נפלתי ברשתו, אלא מה. הוא לקח אותי מאה ושישים שנה אחורה, אל ארץ לא נודעת, אל אנשים בלתי מוכרים, אל גיאוגרפיה מוזרה וחיים קשים בדרום אפריקה.

שאול בארנארד שואל רובה כדי להרוג את זקן רגל, ולא מפני ששנאתו גדולה כל כך, אלא שלדעתו זקן רגל ייהרג על ידי מישהו ועדיף שהמוות יבוא מידיו שלו, כי הוא רוכש כבוד לזקן רגל, ולא מידי מישהו שואף נקם שאינו יודע כבוד מהו.

שאול הוא בן למשפחת חוטבים נבערים קשת יום וקשת חיים. אמו ואחותו מתות ממחלה והוא נשאר עם אביו ואחיו לכרות את עצי היער. מגיל צעיר נרתמים הנערים לעבודה. נרתמים, תרתי משמע. רצועות עור נקשרות לגבם וכתפיהם כדי לגרור את הגזעים ממעבה היער אל שביל הגרירה, שם יוכלו לרתום את השוורים לעגלות. הרצועות קורעות את עורם, שריריהם נחבלים ומדממים, הם ניזונים מבטטות רמוצות ולחם רמוץ (מן הסתם התכוון המתרגם המופלא ללחם ובטטות שחוממו מעל רמץ המדורה), שותים קצת תה וקפה ומעשנים מעט טבק, כך הם מכלים את חייהם ביערות.

כמה אויבים אורבים לחוטבים ביער. היער עצמו ועציו שגזעיהם צריכים ליפול בכיוון מסוים כדי שלא יקברו את החוטבים תחת הגזע או סבך הענפים, האויב השני הוא תנאי החיים הבלתי נסבלים, הרעב והעבודה הקשה, האויב הגדול הוא גדל רגל, הפיל, מלך היער. להק של פילים יכול למחות ולמחוץ ולמעוך מחנה של חוטבים עד דק. יותר מכל פוחדים החוטבים מגדולי הרגליים. כשהם שומעים ענף מתפצפץ, עלים מוזחים ורעד של רגליים ענקיות הם ממהרים לטפס על העץ הקרוב, גבוה ככל האפשר, כדי להימלט מן הסכנה. והסכנה יכולה להימשך שעות וגם ימים, תלויים על ענף, נרדמים בעריסת העלים הם ממתינים שהפילים יעזבו.

אבל האויב האכזר מכולם הוא הסוחר האנגלי הרוכש את העצים שלהם. הוא מתייחס אליהם כאל רפש הנדבק לסוליות מגפיו. כשהם מביאים עץ לאדנים הוא מבקש עץ לסיפון, וכשהם מביאים עץ לסיפון הוא רוצה עץ לבתים, וכך הוא מוליך אותם שולל, את הסחורה המשובחת שלהם הוא מכנה עצים רקובים ואת התשלום הם מקבלים במעט תה, קפה וטבק ולא בכסף, וממשלוח למשלוח חובם הולך וגדל ואין להם אפשרות להשתחרר ממנו.

הסיפור מתנהל בשני מישורים. מישור אחד הוא סיפורו של שאול בארנארד מילדותו ועד בגרותו והמישור השני, הוא מסע ששאול עורך כדי למצוא את זקן רגל, מלך הפילים האצילי והחכם, לירות בו לפני שמישהו אחר יירה, וכך לנקום את מותו של אחיינו שזקן רגל הרג אותו, או שלא.

בנעוריו, שאול נוטש את עבודת החוטבים ואת משפחתו ועובר לעבוד עבור הסוחר האנגלי. שם, בתוך עבודת הפרך הוא פוגש את קייט בתו של הסוחר המלמדת אותו אנגלית ומלמדת אותו לקרוא. הוא זוכה באהבתה ובשנאת משפחתו והחוטבים האחרים כשהם חושדים בו כי הוא מלשין לרשויות על החוטבים ההורגים פילים כדי לסחור בחטיהם.

זהו סיפור מהפנט שובה לב ושובר לב. סיפור על טבע קסום ואכזר, על אנשים אומללים ועל אנשים רעי לב הרומסים את אומללותם, על חיות היער וחוכמתן, על היער המידלדל ומתקרח, ועל שאול בארנארד אחד שיש לו אופי וכוח התמדה ולב רגיש וגדול.

ואמציה פורת, המתרגם, עשה עבודה מופלאה המוליכה אותנו בין שבילי היער של המאה התשע עשרה.

ספר בלתי נשכח.

"כפּרי המחביא את זרעוֹ, כַיָם המכסה את פניניו וכַיער הצופן את סודותיו," הסיפור הזה טומן בחובו כנות ויופי נדירים. אהבה לשלושה: לחירות, לָאמת ולטבע.
בכתיבה הפיוטית של מתיה האהבה הזו עזה ומדבקת להפליא, אך לרגע לא מובנת מאליה. בשביל לאהוב את החירות נחוצה מידה של עצמאות וביטחון. בשביל לאהוב את האמת דרוש אומץ. ובשביל לאהוב את הטבע דרוש לב.
ליבו של שאול, גיבור הספר, הוא לב רגיש ויוצא דופן. כבר בילדותו הוא יכול לחוש בכאבו של עץ עתיק. בבגרותו הוא לומד לזהות את זעקתו הדוממת של יער פצוע, ואת החמלה האבהית של פיל זקן. איש לא לימד אותו סגולות אלה – להיפך, אנשי היער וחוטבי העצים שבקרבם גדל מתקשים להבין אותו, ומגיבים אליו בתימהון, בחוסר סבלנות ואף בכעס. התהום הזו שהולכת ונפערת בינו לבינם תוביל אותו אל הצומת הראשונה של חייו, והחלטתו האמיצה תפיח את הרוח שבה ימשיך לצעוד.

מזמן לא קראתי אישיות כל כך חזקה, כל כך מעוררת השראה. התאהבתי בשניהם – בשאול וביער. אחרי הכול, הנִפרדות ביניהם היא רק מראית עין. שאול נושא בתוכו את היער. היער מדבר אליו, ושפתו כמוסה ונצחית ומובנת רק לו. אי אפשר להתאהב ביער אלא דרך עיניו של שאול, ואיש לא יצליח להבין את שאול מבלי להלך איתו בסבך הפראי.

זהו שיר הלל לטבע, ליער ולבעלי החיים הדרים בו, ובפרט לבעל חיים יחיד ומיוחד – זקן רגל – הפיל הענק שכולם יראים מפניו.
היער בספר הוא חי ונושם, יש לו ישות משל עצמו ויחסיו עם בני האדם מורכבים ,שכן האדם אינו שומר על חוקיו של היער ומפר את בריתו עם הטבע.
נשביתי בשפתו העשירה והפיוטית של הספר, בתאורי הטבע המפעימים שבו ובעלילתו הכה חכמה ונוגעת ללב. בחרתי לצטט פה פסקה קצרה:

"לזקן רגל חוקיו שלו. חוק היער. אותו החוק שעל פיו עולה אור יום, וכימה מהלכת במסילתה הקבועה לה, והירח מציית למופעיו, והשמש יודעת את דרכה בחורף ובקיץ, והגשם ניתן בעתו...
מקרקע היער ועד ראש העץ הגבוה מכל עץ, החוק הזה מתפעם בכל דבר כמין נשימה קצובה של הוויה כל יכולה.
רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו...."

כמה עונג וכאב מסב הספר הזה

***** פואנטה ויעל – הביקורת שלכן על הספר ראויות לציון. כל כך מדויקות וחדות.

בשנת 1652 ייסד יאן ואן ריבק, איש מינהל באימפריה ההולנדית, יחד עם מתיישבים הולנדים את המצודה באזור כֵּף התקוה הטובה שתהפוך לימים לקייפטאון. צאצאי המתיישבים האלו יחד עם רבים נוספים שהגיעו בשנים הבאות מהולנד, גרמניה וצרפת, שנקראו הבורים (איכרים) או אפריקנרים, היו למתיישבים הלבנים הראשונים ביבשת אפריקה הדרומית. בסוף המאה ה-18 כבשה האמפריה הבריטית את המושבה בכף כדי למנוע את נפילתה לצרפת, ובמשך המאה הבאה בעקבות הגירה רבה של בריטים לאזור נוצרה מתיחות רבה בין המתיישבים ההולנדים המקוריים לבין הבריטים מה שגרם בסופו של דבר לפריצת מלחמות הבורים שבסופן, ב-1910, הביאו להקמתה של מדינת דרום אפריקה.

הספר הקפות ביער, קלאסיקה ידועה ואהובה (שהחיסרון הבולט שבה הוא הכריכה הסתמית), שנמצא אצלי שנים רבות ושרק כעת הגיע זמנו, מספר את סיפורם של צאצאי הבורים חוטבי העצים במחצית השניה של המאה ה-19 בזמן הבהלה לזהב באזור היערות הסמוכים לעיירה נייסנה, ובעיקר את סיפורו של שאול בארנארד בנו של יורם בארנארד. זהו רומן חניכה קלאסי מרהיב ונוגע ללב המתמקד בצמיחתו של שאול מנער למשפחת חוטבי עצים עניים, חסרי השכלה פורמלית, אך גאים מאוד, לגבר חזק, אמיד ובעל דעות מוצקות הנלחם באפליה הבריטית מצד אחד, בבערות האפריקנרית מן הצד השני, ובהרס היערות, הטבע והחיים בו, שחוללו אלו וגם אלו. "רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו". תיאורי הטבע של היער והחיים בו הם מהיפים שישנם, הם אינם מעיקים או נמרחים, אלא משתלבים היטב בעלילה ובחיי הגיבור.

חוטבי העצים הוותיקים חיים חיים פשוטים ביערות. הם חיים בבדידות ומכירים את היער, את העצים, את השבילים ואת האקלים בו באופן מעורר השתאות. "מימיו לא ראה בני אדם אצילים יותר מזקני היער. ישרים. פשוטים. ברי לבב, ומעצם טוב לבם הם שמחים בחלקם". חוטבי העצים מספקים עצים לסוחרים בעיירות החוף. המתח בין הסוחרים האנגלים הנצלנים, והעוולות הרבות שהם גורמים לחוטבי היער מהווה את המנוע העיקרי של העלילה ואת הקונפליקטים שיגבשו את דמותו של שאול ואת עקרונותיו. "זה היה סוף ילדותו של שאול. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק שאין כמוהו מניף גרזו ביער, והוא מסוגל למשוך מסור ישר בבול הקלנדר העבה מכל, ולגרור ולהוציא עץ בכוח של שור, כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב". וכמובן אי אפשר בלי החלק הרומנטי המורכב, ואכן הקשר בין קייט, בתו של הסוחר האנגלי, לשאול יהיה לחלק עיקרי בתהליך הצמיחה של שאול.
גדולי הרגלים, הפילים, הנערצים ומטילי היראה על חוטבי העצים עד כדי האיסור להזכיר אותם בשמם, הם דמויות משנה משמעותיות ונוכחות מאוד בספר, ובעיקר מלך היער, הפיל העתיק והעצום "זקן-רגל" והקשר המיוחד שלו לשאול. כאשר הפיל מרגיש שרודפים אותו, הוא משתמש בשיטה שבה הוא מתחיל לצעוד במעגלים גדולים על מנת להפוך את כיוון המרדף, להקיף ולהדביק את העוקב מגבו, ומכאן שמו של הרומן "הקפות ביער".

שאול נולד בשנת 1860, והעלילה מתרחשת בהווה של שנת 1886, אך גם היא נעה בזמן ומספרת את סיפורו של שאול מילדותו המקודמת במעגלים ההולכים וקרבים עד לנקודת ההתכנסות, ממש בעמודים האחרונים של היצירה המרהיבה הזו. סגנון הכתיבה הזה דורש איזו התמסרות בעשרות העמודים הראשונים, אך לאחר מכן קשה להניח את הספר מהיד. יצירה קלאסית מומלצת ביותר שהתרגום האיכותי עושה עמה חסד.

"סה"כ החיה הגדולה ביותר היא האדם, הלא כן? האדם תמיד רוצה שיהיה לו נעים נוח, אוכל טוב, בית מעל הראש וחם בלילה גם אם זה בא על חשבונם של אחרים". המשפט מהדהד ברחבי החדר, אני עוצרת לרגע וחושבת


ואז הרגע עבר ואנחנו ממשיכים לנושא אחר. (הכל התחיל בארוחת שבת שהתארחנו אצל חברים, ישבנו שתי ההמשפחות ושוחחנו ואז בעל הבית אמר את המשפט הזה.)
אבל המחשבה הזו המשיכה להדהד בי, כמו צליל בתוך קונכיה




קצת רקע כדי שתבינו על מה מדובר
בגיל 11 בערך, הייתי בבית של סבתא שלי בשבת אחת וניגשתי למדף הספרים בחיפוש אחר ספר
הספר שבחרתי היה: "העולם בשנת 2050"
בספר הזה היו כתובים שנורא מפחידים אותי: פיצוץ אוכלוסין, היעלמות היערות, אסונות טבע זיהום אוויר ורבים אחרים
כמובן שלספר יש נקודת מבט מאוד פסימית על העתיד של כדור הארץ, אבל הוא השפיע עלי מאוד באותו הזמן.

***
מאז עברו מים רבים בנהר- אני כבר לא ממחזרת באדיקות כל פיסת נייר
אני כבר לא שומרת פקקים של בקבוקים, ואני כבר מסוגלת לזרוק פלסטיק לפח- או לפחות עטיפות פלסטיק- אבל מה שקראתי נחרט בזכרוני.
העולם רק מתמלא באנשים, הפלסטיק עדיין בשימוש מסיבי בכל העולם ודובי הקוטב גוועים, באיטיות, אך בסבל ובחוסר אונים. כואב לי לדעת שהעולם שיישאר לדורות הבאים יהיה חם יותר, צפוף יותר ומלוכלך יותר.
תחשבו על זה- אין מעלינו טורף כלשהו שמאיים, ואי אפשר להחליף אותנו- לערך של חיי אדם אין גבול- את זה חרוט על הדגל של כל כך הרבה גופים ממשלתיים, אך לעומת זאת את הערך של עץ אפשר להמיר בכמה שטרות ירוקים.
ואנחנו מתרבים הרבה יותר מהר מהעצים ותופסים שטח גדול יותר.


מה אין בספר היפהפה הזה- הוא מספר את קורות חייו של שאול ברנארד
שעוזב את עבודתו כחוטב עצים ולחפש תשובות לשאלות שלו.

אנשי היער הם אנשים ישרים, פשוטים ושמחים בחלקם. תמימים וגאים אף הם.
הם חוטבים את עצי היער, ועושים בו קרחות רבות, ולא חושבים שהיער אי פעם ייגמר, ומגיעים עייפים אל קוני העץ
מותשים וכפופים אחרי המאמץ הארוך שעשו, אחרי ימים ארוכים של עבודת פרך ומנסים להראות חזות חזקה לקראת המפגש המשפיל עם קוני העץ. הם חוזרים ואומרים שאין הם עובדים בשביל אף אחד כי אדוני היער הם אבל המציאות היא אחרת.
גם עבורם וגם עבור הפילים, ובפרט עבור מלך היער – זקן-רגל, הפיל האגדי, זקן השבט.
מה יהיה עתידו של היער? מה יהיה עם שאול? האם יש תקווה לאנשי היער?

ככל שהמשכתי לקרוא את הספר נזכרתי איך היה חשוב לי הטבע, העצים, השמיים האוויר הנקי. והעתיד שלנו. של כולנו.
זה עדיין חשוב לי .

אגדה אפריקנית עתיקה מספרת שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, השמים היו כל-כך קרובים לאדמה שכל אדם יָכַל לגעת בהם, לשבור חתיכה מן השמים ולאכול אותה. עם הזמן החלו אנשים לשבור חתיכות הרבה יותר גדולות ממה שהם היו מסוגלים לאכול. הם היו נוגסים בהן קצת ומשליכים את השאריות על האדמה וכך הלכו וגבהו ערמות של פסולת על האדמה. האנשים חשבו לעצמם: הרי השמים כל כך ענקיים, אז מה אם הם ישברו חתיכות שמים גדולות יותר? אבל השמים לא אהבו זאת וכעסו על בני האדם והזהירו אותם...רק ששום דבר לא עזר, עד שיום אחד, בקול שאגה נוראית שנשמע בכל העולם, התרוממו השמים גבוה-גבוה, ובני האדם בכו והתחננו אך השמים נשארו למעלה במקומם ולאנשים לא היה יותר מה לאכול [מתוך "להציל את כוכב הים" / שלמה אבס]

............

שם הספר באנגלית הוא "Circles in a Forest", וכמו הסיפור עצמו שמתרחש במעגלים, כך גם מערכת היחסים שלי איתו.
מהרגע הראשון ועד הדף האחרון הוא לא חיזר אחריי, לא קרץ ולא התאמץ למצוא חן. כאילו אמר: ככה אני. צנוע. פשוט. לא מתיימר. אין לי פעלולים ואפקטים מיוחדים להציע לך. תרצי – תקראי. לא תרצי - אז לא.

ישבתי מולו והבטתי באותיות הקטנות, בשורות הצפופות ובדפים המזהיבים, בשפה הארכאית ובסדר המשפטים המבלבל, והייתי סקפטית לגבי המפגש הזה. ישבתי זקופה כמו גברת מגונדרת ויהירה שהורידה את רגלה מהכרכרה, דרכה בבוץ הצמיגי של יער צונן ועיקמה את אפה בסלידה.
נרתעתי. היה לי קשה. לקחתי לגימות קטנות-קטנות והתלבטתי אם להמשיך אבל מן ההתחלה הרגשתי שאין לזלזל בקטן הזה כי הייתה בו מעין גאווה בלתי מתפשרת ולא יכולתי להתייחס אליו כלאחר יד ולהגניב כמה דפים פה וכמה דפים שם – לא כזה הוא הספר הזה. הוא דרש ממני יחס טוטאלי, שקט וריכוז (שהצלחתי לגייס רק לעתים רחוקות) ולאט-לאט כבש אותי הסיפור בכל יופיו הבראשיתי.

מעשה בשאול בארנארד, בן למשפחת חוטבי עצים הולנדית בדרום אפריקה של המאה ה- 19. דורות של חוטבי עצים נכנסו למעבה היער, בנו להם מחסה ארעי ונסרו עצים מצאת החמה עד צאת הנשמה, חפרו בורות ניסור וגררו את בולי העץ בעגלות רעועות בשבילי היער הבוציים הכמעט לא-עבירים ומכרו אותם בעיירה לקוני עצים - אנגלים רודנים תאווי בצע - שנתנו תמורתם קצת קמח, סוכר וטבק בהקפה ויצרו תלות וחוב גדל והולך ששעבד את החוטבים כעבדים לכל ימי חייהם.

"הנפת הגרזן וקולו של מסור הושרשו בהם עמוק דור אחר דור. הקושי והתלאה נהיו להם כנשימה."

אבל שאול, כשמו כן הוא, שאל שאלות ולא עצר עד שהשיג תשובות. לקראת הגעתו לגיל 16, עם התחזקות השרירים ושילובם בתוך עבודת פרך של צוות החוטבים, מצטברות שאלות רבות בראשו ומתחיל להיווצר סדק בין אביו ואחיו לבינו - סדק שהולך ומתרחב עד שלא ניתן לגשר עליו כי ברווזון מכוער הוא שאול, לא כמו כל ילד יער פשוט שלא מבקש להיות "כל דבר אחר" ורוצה לדעת דברים שאין הוא אמור לדעת וכמה שאביו לא מנסה לחדד אותו, נשאר הוא "גרזן קהה".

כמו שאול התנכ"י שמרד בשלטון הפלשתים, כך גם שאול בארנארד מורד בשלטון קוני העץ האנגלים שעושקים ומשעבדים את אנשי היער. הוא מבקש לשבור את מעגל הקסמים אבל כוחותיו דלים ואות קלון עליו גם מהבית וגם מבחוץ, והוא סב במעגלים סביב זהותו ומתקשה להחליט לאן לפנות כי הראש קורא לברוח לעצמאות ומימוש עצמי בעולם הגדול, אך הלב מושך פנימה, לתוך היער ואנשיו הקשוחים והאמיצים ולאהובת לבו ממשפחת האצולה האנגלית שהוריה מערימים קשיים אינספור כדי להפריד ביניהם.

וביער העבות מתהלכים פילים שקרויים גדולי-רגליים או עבי-רגלים או זקנים אבל בשום פנים ואופן לא בשמם. הם מתהלכים ביער בגאווה אבל השנאה לאדם נכנסה בקפלי עורם עמוק פנימה כי האדם נושא את הרובה שמחדיר בגופם את העופרת. שלא כמו הפילים ההודיים שלפי השמועות בויתו ומשמשים לסחיבת משאות כבדים, הפילים של דרום אפריקה ממיתים איימה ויראת כבוד על אנשי היער ולא ניתנים לאילוף.

ואנשי היער הם אנשים ישרים, פשוטים ושמחים בחלקם. תמימים וגאים אף הם.
הם יוצאים מתוך היער לכיוון העיירה, שפופים וכפופים, מותשים ומעולפים מרעב אחרי ימים ארוכים של עבודת פרך, ומנסים לזקוף את ראשם לקראת המפגש המשפיל עם קוני העץ. הם חוזרים ואומרים שאין הם עובדים בשביל אף אחד כי אדוני היער הם אבל המציאות היא אחרת.
גם עבורם וגם עבור הפילים, ובפרט עבור מלך היער – זקן-רגל, הפיל האגדי, זקן השבט.
מה יעלה בגורלו? מה יעלה בגורל היער כולו? האם יש תקווה לאנשי היער? עתיד? כבוד?

............

"האם אינו ולא כלום כנגד חיה שכזאת. כוחו של האדם בקליעיו, והקליעים חזקים מן המלים המשתדלות לעצור את הטבח וההרג."

"ואנחנו עומדים לנו וחוטבים זה בזה בזמן שהעולם שמסביב לנו מתפורר! נעשה לקרחת יער! הבט על סביביך וראה מה יהיה פרצוף פניו בתוך חמישים או ששים שנה לאחר שינגוס כל אדם את נגיסתו. ראה מה יישאר לבניך ולבני בניך..."

............

עם כל דף שנקרא, התקלפה ונשרה לה עוד קליפה ועוד שכבה דקה מעץ יהירותי. נותרתי חשופה ופגיעה ולא היה אכפת לי. לקראת הסוף כבר התייפחתי כמו ילדה קטנה שניסתה להתאפק ולא לבכות כי היא כבר גדולה אבל העצב הצטבר ונערם כמו ערימת עלים יבשים שעפו ברוח ואז פרצו הדמעות מעצמן. סגרתי את הספר וסתם ישבתי ובהיתי כאילו נותרתי לבד באולם קולנוע חשוך בסוף הסרט והאותיות הלבנות רצות על המסך השחור אבל קשה לי לקלוט שזהו, זה נגמר.
וואו.

............

אני חייבת לקנות את הספר הזה ולהעמיד אותו במקום כבוד כדי שהוא יזכיר לי האם לא נוגסת אני חתיכות גדולות מדי מהשמים? האם לוקחת אני בדיוק כמה שצריך ולא יותר מזה? האם יודעת אני להעריך מספיק את מה שיש לי, להסתפק בזה ולהיות שמחה בחלקי?

המורה היחיד לאנגלית שאני זוכרת היה סקוטי כרסתן ונמוך, עם משקפיים שנזלו עד קצה אפו. הוא היה שחקן שהלך לאיבוד. כששיחק תפקיד נראה כאילו גבה במטר. עד היום הזיכרון של שלוש המכשפות ב"מקבת'" שהצליח לבצע לבד עושה לי צמרמורת. ואת Shooting an elephant של אורוול אני לא מצליחה לשכוח. הוא ביצע מולנו את הפקיד האנגלי הזה בבורמה, הצופה בפיל שכבר נרגע, יודע שזה יהיה פשע לירות בו, בפיל, ויודע שהוא פשוט יהיה חיב לירות בו, כי לא יוכל לעמוד מול ציפיית הצופים הרבים המצפים ממנו לירות בפיל. ועל הפיל הזה - וגם על האדם שירה בגלל שלא עמד בלחץ - חשבתי כשקראתי את הסיפור הנפלא של מתיה.

מדי פעם, לא לעתים קרובות ולאו דוקא כשצריך, נולד מנהיג. מישהו שאינו חושב "כמו שצריך", אינו מחשב חשבונות ואינו נותן להטותו מהדרך בה בחר. שאול בארנארד הוא אחד כזה. הוא נולד לחוטבי עצים בורים, נבערים ועניים בדרום אפריקה של המאה ה 19, עובדים בפרך שבעה ימים בשבוע, רעבים רוב הזמן, אינם יכולים להחלץ מחייהם העלובים כי הסוחר קונה מהם את פרי עמלם תמורת מצרכים בהקפה. והחוטבים הבורים אינם מסוגלים להבין איך מנצלים אותם, או איך להחלץ מחייהם העלובים, כי אין להם כלים להתבונן בחייהם כפי שהם.
הגיבור השני בסיפור הוא פיל ענק, זקן וחכם. מנהיג הפילים ומלך היער. אימת החוטבים והכפריים, נושא בגאון את תפקידו ומצליח ללמד את בני האדם פרק באצילות ומנהיגות. גם הפיל הזה,כמו שאול בארנארד כתוב ומאופיין להפליא.
הגיבור השלישי בסיפור המרתק הוא היער. ירוק-עד משופע בעצים ממינים שונים, סבך ירקרק, ללא שבילים למעבר אדם, ודאי לא עגלה. הוא נראה נצחי באיתנותו אבל פגיע למחלה אחת קטלנית: בני האדם וחמדנותם. הם - כמוהם כטרמיטים - ינצלו אותו וישאירו ממנו כפיסים עירומים.

לא יודעת איך דווקא סיפור על הולנדים-בורים דוברי אפריקנס בדרום אפריקה במאה ה 19 ריתק אותי כל כך. הכתיבה המעולה היא חלק מזה, התרגום היפה של אמציה פורת, בעברית שכבר לא מדברים בה היום הוא חלק מזה, אבל זה לא הכל. סיפורם של שאול ושל "זקן-רגל" הפיל, וגם סיפורו של היער הם משל לחיינו. הוא רלוונטי לנו היום - במדבר נטול הפילים והמנהיגים בו אנו חיים - ממש כמו שהיה רלוונטי בסיפור על האפריקנס ההם ודחייתם את האדם היחיד שיכול היה להצילם. וגם את הפיל.

אחרי הספר הזה אני לעולם לא אסתכל על גדולי הרגליים באותו האופן. מתחשק לי מאד ללכת לספארי ולהתבונן בהם, באלו שאם תזלזל בחכמתם - אתה מת. גדול רגל כבר לא יראה לי חיה אפורה ומגושמת, אלה יצור רגיש ובעל תבונה. ידעתם שגדולי רגליים נוהגים לקבור את מתיהם תחת צרור עלים וענפים? וידעתם שגדול רגל בחנות חרסינה זה אולי לא נורא כ"כ, כי הוא יכול לסייר ביער בדממה בלי לדרוך על שום זרד יבש?

הספר מתקדם באטיות ועשרות הדפים הראשונים לא מיד סוחפים, אבל הקריאה בו דומה להליכה בסבך היער - ככל שאתה מתקדם במעבה הג'ונגל כך קשה יותר לסוב על עקבותיך, ולאט לאט הקסם של היער עוטף אותך. זהו סיפור פשוט על חיים פשוטים ושגיבורו פשוט אך גאה, הגון, רודף צדק ובעל אופי חזק כגזע עץ האוקוטיאה המשובח. התהליכים הנפשיים המתחוללים בגיבור מתוארים ביד אמן, ובכלל, הכתיבה משובחת. סיפור האהבה עדין ומקסים, לא מאלו שגורמים לך לפהק.

אגב, קראתי עכשיו, תוך כדי כתיבת הביקורת את העובדה המעניינת הבאה (ציטוט מויקיפדיה):
"הפיל מתייחד ביהדות כאחד משני בעלי החיים היחידים שמברכים עליהם את ברכת "משנה הבריות". יש כמה סברות מדוע מברכים עליו משנה הבריות, (אחת מהן היא) מכיוון שדעתו קרובה לדעת בני אדם ויש בו הבנה יותר משאר החיות." וואו. אחרי שתקראו את הספר גם אתם תתפעלו מן העבודה הזאת.

האמת שחששתי להתחיל לקרוא בספר הזה,
שמעתי עליו הרבה, אבל הנושא- פילים..אפריקה.. מתיישבים..
ובאמת עד עמוד 80 בערך, לא הכי זרם.
לפתע פתאום כמו מניפה הספר "נפתח" בפניי. העלילה זרמה,
הדמות הראשית שאול מצאה חן בעיני,
קינאתי באומץ שלו וגם כעסתי עליו.
האדם הורס את הטבע עוד מימים ימימה,
כריתת עצים, הבהלה לזהב, חיטי פילים..
כמה לקחנו ואנו ממשיכים לקחת. מייאש.
ועדיין- ספר נפלא! אל תוותרו.