"אתה יכול ללכת, בינתיים, אבל אל תחשוב שאנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים שלא סיפרת לנו הכל". זה מה שאמרו למחבר אנשי השב"כ. במה שלא גילה להם, בסוד ששמר כל השנים, מתחילה הכתיבה כעבור עשרים -וחמש שנה. מי יוכל להוכיח עכשיו שכל זה באמת היה ? (העברה שהעונש עליה הוא 15 שנות מאסר.) גילוי הסוד הוא המסגרת לספר. הוא מאיר אחרת את המסופר, כי מסתבר שרובו הושמע בזמנו באוזני מאזין-סקרן, שותק, המעוניין בשאלה: איך הופך צעיר ישראלי לשמאלן קיצוני? האוזן הכרויה, שהקוראים אמורים לזכור אותה, מעניקה ממד נוסף, אחר, לכל הקריאה בספר. אוטוביוגרפיה? רומאן במסווה של אוטוביוגרפיה? כך או כך, הקריאה הופכת את הספר לסיפור חניכה של שמאלן אנרכיסט, חניך הפנימייה הצבאית, שהיטלטל מתמיכה בסיפוח השטחים עד לחוגי השמאל האנטי ציוני, ועד למפגש חשאי בדרום - תימן. בלי ניתוחים פסיכולוגיים, בלי פרשנות מרדדת של התהליכים, מובאות העובדות הקרות, ניתנים האירועים, והמהלך נצבר אט אט - החל מן הילדות וההיסטוריה המשפחתית, ועד לגולת - הכותרת הסיפורית: שלהי מלחמת ההתשה והנסיעות לחו"ל שאחרי השירות הצבאי. איך נעשה אדם שמאלן - אנרכיסט? מסתבר שכדור - השלג מתגלגל מן המרדנות הקטנה בביה"ס של ילד להורים "יקים", בן של נהג אגד; מן ההתקוממות נגד כל מה שלא ענייני במסגרות שהוא דווקא מכבד; מחייל מקצועי, מיומן ומסור, אך בעל - הומור ומואס בהבלים ובגינונים של המשמעת הצבאית; ממאבק נגד לימודי לטינית בחוג להיסטוריה כללית; מן האחווה האנושית שיש בחבורות הבזות למסגרות. יש הרבה תום ותמימות בכל שלביה של הדרך, ולכן היא מרשימה ונוגעת ללב. ואירוניה דקה עוטפת את הכתיבה העניינית והבלתי סנטימנטלית, במרחק של שנים. כוחה של הפרוזה הזאת נובע מהצלחתה להיראות כה אותנטית, עד שכמעט היתה יכולה להיות ספר על כל - אדם. אהוד עין - גיל הוא עיתונאי ב'הארץ', וזה ספרו הראשון....

בגיל שלוש היא למדה לקרוא, כשהיתה בת שש ידעה לאבחן תקלות בכלי רכב משמיעה בלבד, וכשמלאו לה 15 פשטה שמועה כי היא מחוללת נסים ויכולה לרפא חולים. כולם אוהבים את דורה הוא סיפורם של ילדה מיוחדת, ספק מפגרת ספק גאון, של הוריה - שבח, פועל במוסך יפואי ובן לניצולי שואה מפולין, וסָמי, סטודנטית לביולוגיה שלא יודעת מי הוא אביה וחושדת כי זהו בעצם דודה המסתורי - ושל ג'לאל, חברו לעבודה של שבח, שאוהב את דורה כאילו היתה בתו ורומז שהוא אכן האב. כל אחד מהם מחזיק לפחות סוד אחד שהאחרים אינם יודעים.             במעין רשומון, כשברקע פרשת ילדי תימן החטופים, ההפיכה הצבאית בגרנדה ב־1983 ושנות האפרטהייד בדרום אפריקה, מאירה כל אחת מהדמויות את העלילה ותורמת פרט משלה שיכול לסייע בפענוח התמונה השלמה. בסגנון כתיבה מעין תיעודי, במונולוגים, במכתבים ובשיחות טלפון, משוטט אהוד עין־גיל במרחב שבין מה שהיה ומה שלא היה, ומוביל את הקורא עד הסיום המסחרר, שבו מתברר מה באמת קרה, או אולי היה יכול לקרות.   מתוך הביקורות על ספרו הקודם , תחנות בדרך חצרמוות (הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה):   "מעשה ספרותי מצוין, מרתק ומאתגר לקורא שמאמין בצורך לקרוא ולחשוב".    אריאנה מלמד, Ynet   "כוחו וחשיבותו של הרומן הם בנושאים שלו, בניתוח הכן והאמיתי של מסלול תודעה ישראלי."              יורם מלצר, מעריב...