![התמימים הקדושים - הספריה החדשה #2003 [3] - מיגל דליבס](/108x160/bookimages/covers4/40616.jpg "התמימים הקדושים - הספריה החדשה #2003 [3] - מיגל דליבס")
![למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] - יהודית קציר](/108x160/bookimages/covers0/4351.jpg "למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] - יהודית קציר")
רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 66 ספרים.
גררה 884 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 3 שנים ו-8 חודשים.
מכילה 66 ספרים.
גררה 884 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 3 שנים ו-8 חודשים.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. דובים ויער / רחל שליטא
4*. אירועי חיים של כמה דמויות, נשים וגברים, משתלבים בצירוף מקרים שיכול להתקיים רק בספרים, במהלך יום אחד ולילה אחד, בדרמה שקטה סביב יערות ושבילים מפותלים אי שם בניו אינגלנד – עדים אלמים לזיכרונות מהעבר, כאבי לב וחרטות. עוד ספר כזה שלא מרעיש עולמות כדי למשוך תשומת לב, חודר בדקירות קטנות, במנות מדודות, באנושיות וחמלה. משאיר שאלות שלא נענו וקצוות קרועים, כמו איזה נווד שהציץ בחלונות של כמה בתים מזדמנים, ראה מה שראה והמשיך הלאה.
2. 88 - שמונים ושמונה - לוקוס מקור #3 / סיון שיקנאג'י
3*. כן, לא (סיפור מס' 61): ברחוב הצעת לי נישואים. המילים שלך נפתחו כמו מטרייה וכל האחרים חיפשו מסתור מהגשם. זקנה אחת הסתכלה עלינו מהמרפסת. היא הזכירה לי אותי, אלא שהיא נראתה יודעת-דבר. עמדתי מולך והיו בי יותר משתי תשובות נכונות וגם שאלות כמו איך באה ידיעה לאדם. ספרים למסירה נחו על ספסל קרוב. דמיינתי שהם הספרים האחרונים בעולם פוסט-אפוקליפטי והכרחתי את עצמי לבחור אחד. הזקנה השתעלה כאילו גססה, אבל הסוף לא הגיע. רציתי להתייעץ איתה, רציתי שתצא השמש, רציתי לקרוא את כל הספרים לפני שאני בוחרת אחד, אבל אתה חיכית לתשובה.
3. אהבות קטנות / טירופים קטנים - אות הזמן # / יצחק אוורבוך-אורפז
4*. מתוך "סיפור רגיל":
"יום לפני לכתו של הבן יואב לצבא, אפתה עוגת גבינה. הם אכלו אותה ביחד. הילד הלך לצבא, והם נשארו לבד. עכשיו, ליד מה שנשאר מעוגת הגבינה, הביטה בבעלה וחשבה בעצב: איך דפקתי את חיי עם האיש הגס הזה. עכשיו שנשארה אתו לבד היא תיעבה אותו יותר מתמיד. עיניה היו גדולות ויפות, והחום הרך של אישוניה הגדולים העביר תחושה של עמקות ושל תוגה, ונוח, שחש במבטה של אישתו, ידע שהוא מאוהב בה ללא תקנה, עד עמקי נפשו, עד קצות ציפורניו השחורות. הוא היה אבוד. הוא לא ידע מה להגיד."
4. אולטריס - ארוטיקה / אנאיס נין
5. אל תשבי סתם ככה - פואנטה # / איריס רילוב 6. אמא היתה זוחלת / לימור נחמיאס
4*. גאד, איזה ספר פסיכי. אנשים התלוננו שהסוף הרס להם הכל אבל בעיניי הסוף פשוט גאוני כי הוא מצליח למוטט את הרושם שהדמויות הראשיות יוצרות לאורך העלילה המזגזגת ונראה לי שזאת בעצם מטרתו העיקרית - "לשחק" עם גבולות הנורמטיביוּת ולשחוק אותם בצורה אלגנטית, מהירה וחדה, בדומה לסכין קצבים שעושה חתך מדויק על הגרון או השפתיים של הנרצחות. והשילוב הזה של בידור וזעזוע, שעשוע וטרגדיה, נכתב בצורה ייחודית ומרתקת, הצרימה הזאת גם היא נוצרה כדי לשרת אותה מטרה, להדגיש את האבסורד ולגחך על הסטראוטיפים והקיבעונות של הגיבורים, ושלנו, ולהגיש לנו את גולת הכותרת - מיכלי, החוקרת המוכשרת בעלת לשון מושחזת ומראה חינני, שמעידה על עצמה "זה לא שאני חכמה במיוחד, אלא שבניגוד לשאר החוקרים...אני לא מגדלת עש במוח" וגם " החטטנות, הקטנוניות והמוסר הרדוד בהם התברכתי עשו ממני חוקרת טובה. קיבלתי מכולם מחמאות על קור רוחי ועל כישרון המשחק שלי." בהחלט. ללא ספק.
7. אמרי שאת זוכרת / צבי אבינר ופני
5*. אהבות מתעייפות מלהסתחרר, הזמן שוחק ומכרסם לאיטו, היחסים דוהים כמו דשא בחום הלוהט של קיץ, נשכבים על הצד, נכנעים לזרם של שגרה, בגידות, משברים, ורק הזיכרונות עוד משתוללים בדממת עולם המחשבות, מדירים שינה, מחסירים פעימה, מעלים דופק, מדפדפים פרקים נשכחים מהעבר, וכל סיפור כאן מציג תמצית של כאב והרהורים, כמיהה וגעגוע, מוציא את המיץ מתוך שנים של קשרים ופרידות, תקוות ואכזבות, כותב את החיים בצורה מופלאה. פשוט. מעולה.
//" בסוף הארוחה יזדרזו הילדים לקום מקומותיהם כמו שני כלבי ציד שרצועתם הותרה והם יוצאים לשחר לטרף, והוא יאסוף את הכלים מהשולחן ויציע לה כוס תה. היא תביט על ריבועי האור הדולקים בבניינים הסמוכים, שגם בהם מפנים צלחות וכוסות לכיור, או יושבים מול טלוויזיות כחלחלות מרצדות, צוחקים ומדברים, כאילו לא אורבת לפתחם פורענות לא מוגדרת בזמן שהם מושיטים יד לצלחת הפיצוחים."// " מול דלתו היא נעמדת כמו נערה מתבגרת: מופשטת בכל שנותיה, מבעלה, מילדיה, מכל התבונה הבוגרת שצברה עם הזמן." // " ברגעים כאלה הוא יודע שבדידותו מוצקה כמו דלת נטרקת, מוחשית כמו חשכת לילה צונחת, חונקת כמו יד על צוואר. בתחתיתו של בור הוא הולך ומופרד מהעולם במעשים שאין בכוחו לעשות, בפתרונות שאינם בנמצא, ברפיון שרירים מצמית שפושה בו מאיבר לאיבר. מהחדר הסמוך הוא שומע אז את אשתו נאנחת בשנתה, מתהפכת בכבדות על מיטתה, אפופה עננת ביטחון חסר שחר בעתידם."
8. אפלה בצהריים - מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת המחבר / ארתור קסטלר
4*. יותר מכל דבר אחר, מדהים לאיזה עומק הגיע קסטלר בהבנת המניעים והתחבטויות הנפש של הבולשביקים הוותיקים שעברו מכבש עינויים פסיכולוגיים והודו בפשעים דמיוניים שלא ביצעו. // "בעיני העולם המערבי, שלא הכיר את השיטה הסובייטית ואת כוחה של הדיאלקטיקה המרקסיסטית, ההודאות במשפטי הראווה נראו כאחת החידות הגדולות של זמננו. מדוע הבולשביקים הוותיקים, גיבורי המהפכה ומנהיגיה, אשר התייצבו מול המוות פעמים רבות על כך, עד שכינו עצמם "מתים בחופשה", הודו בשקרים מסמרי השיער האלה? אם מתעלמים מאלה שניסו להציל את חייהם, להגן על משפחותיהם, או נשברו תחת העינויים, עדיין נשאר גרעין קשה של גברים שמאחוריהם עבר מהפכני של שלושים-ארבעים שנה, בוגרי בתי הכלא של הצאר והגלות בסיביר, אשר השפילו את עצמם באופן מוחלט וברצון ללא כל הסבר. תפקידו של רובשוב לייצג את הגרעין הקשה הזה."//
9. בלגן / מיקולאי גרינברג
3*. "אדוני, פשוט פחדתי להיפגש איתך בעיר שלי. מי יבטיח לי שאף אחד לא יזהה אותך? עדיף ללכת על בטוח ושלא יראו אותנו שם ביחד. ואולי מישהו קרא את אחד הספרים היהודיים האלה שלך? צרות כאלה ממש לא נחוצות לי."// "איכשהו נדמה לי היום שיותר קל מלהיות יהודי זה לא להיות יהודי. אדוני, אני כבר צברתי לא מעט שנים וניסיון, ואני אשמח לספר לך את כל הבלגן הזה."
10. דיוקן עצמי / אדואר לוה
2*. זה היה יכול להיות ספר מבריק אם רק ידע אדואר לוה לסנן את הגימיק ואת הסרק ולתמצת את המחשבות והאמירות בלי להשחיל כל כמה משפטים משהו כמו "אני לא אוהב בהונות", "ראיתי את השמש ואת הירח", "מעולם לא חתמתי על עצומה", "לא הגשתי תלונה בתחנת משטרה", "אף פעם לא נתתי אגרוף", "אני לא גורב גרביים שחורים עם מכנסיים שחורים"...אולי לא פלא שהוא התאבד אחרי צאת הספר, לא קל להתמיד בחיים כשכל זה והרבה יותר מתרוצץ לך בראש במחול שדים מטורלל.
11. דמיון / אלכס אפשטיין
5. גאונות טהורה. סוכריה קטנה ומתוקה לנפש. להתפעל ולהתענג.
**דמיון** הוא הצמיד את הקונכייה לאוזנו. "מה אתה שומע בפנים," שאלתי. "ים קטן." "אני גם יכול להקשיב?" "לא. אתה גדול."
**מסמן ומסומן** - כמה מילים יש? – המון. – וכמה מילים אין?
**פשר המציאות** - גם בחלום יש מרחב מוגן? – למה אתה שואל? – כי חלמתי שיש אזעקה. ולא ידעתי לאן לרוץ. – אז מה עשית? – התעוררתי.
12. דן שחור-לבן - מהעולם האמיתי # / גיא עד
4*. דן לא זוכר הרבה מאימא שלו. הוא היה בן 7 כשהיא מתה אבל מאז ובמשך חמש שנים, הוא מקבל ממנה מכתבים ומרגיש שהיא נמצאת לידו. כמעט. זה מוזר ומרגש אבל אם הוא לא היה פוגש את הילדה הג'ינג'ית החצופה מתל-אביב, הוא לא היה מגלה את האמת, והכל בזכותה של סבתא נינה שגרה בתל-אביב ויש לה פה גדול ולב רחב ועצב עמוק בתוכו. אין כאן קסם של גיא עד מ"אגו מלגו" או מ"ויקי ויקטוריה" אבל יש כאן סיפור חינני ורגיש שמתחבב במהירות, ואפילו לא אתנגד לקרוא את ספר ההמשך על השניים האלה, ובמיוחד על סבתא נינה המדליקה שהייתי רוצה לשכור את שירותיה, בתור סבתא לילדיי (וקצת לעצמי).
13. האוסף הבלתי נראה - מעשה מימי האינפלציה הגרמנית / סטפן (שטפן) צווייג
4*. סיפור מר-מתוק על אספן קשיש, עיוור ונלהב, בריה מאושרת ולא מודעת שמרחפת מעל המצוקות של ההמון המדשדש בתוך בוץ האינפלציה והעוני המחפיר – טרוד, סחוט ומרוט מהיומיום המדכא. אשרי המאמין כעיוור בחשיכה.
14. האיש שצפה ברכבות - ספריה לעם #481 / ז'ורז' סימנון
4*. אהוד מנור כתב, נינט טייב שרה, והשורות הקצרות האלה מתמצתות את שתי הנובלות בצורה מדויקת:
תמיד תוכל לברוח/
מאביך, מאימך ומשימך/
אך אפילו בסוף העולם/
לא תוכל לברוח מעצמך.
//"ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדנייה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשיו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן. תמשיכו להדפיס שאני משוגע, אם אתם נהנים מזה."//
15. הבארשבעים / גיא עד
4*. "סיפור ישראלי מזהיר בבדידותו", כך לפי הכריכה האחורית, למרות שקראתי יותר מזהירים בבדידותם ממנו. דניאלה היא צלמת. רווקה. בת 30. בארשבעית בנשמה ותל-אביבית בתור אמירה או מתוך בריחה. מגדלת חתולה. מציצה על השכנים. מתגעגעת לאבא שלה שיום אחד, לפני 20 שנה, העתיק את עצמו לאמריקה, בלי פרידות ובלי חרטות. יש לה גם אח גדול שמנסה לחיות במציאות חלופית. ויש לה אמא ש"בתוכה היא נחתכת מהרסיסים של עצמה" אבל כלפי חוץ משדרת עסקים כרגיל ו"מיד הופכת את ההווה לדבר הכי טוב שיש, הכי חשוב, היחיד. פרזנט סימפל." התמצית היבשה של הסיפור הזה היא 'משפחה רגילה עד שיום אחד' ואם מישהו אחר היה כותב אותו אני מניחה שגם הפירוט היה יבש ומשמים אבל גיא עד יודעת לתבל את עצמה בניואנסים ורגעים קטנים ושקטים כאלה של עומק, לפעמים לא יותר ממשפט אחד, רסיסים של תחושות פה ושם – וזה בעצם מה שהופך את הסיפור עצמו, די רגיל ולא דרמטי, למשהו מושך ורגיש, או אם להשתמש בעובדה שדניאלה היא צלמת אז גיא עד יודעת לפרש את צילום החיים של הבחורה הזאת ומשפחתה באופן ייחודי, ולא סתם בוהה בתמונות ומקריינת את סיפור חייהן של הדמויות. אהבתי. //" עברתי על הכול עם העין. העין יותר סלחנית מהעדשה. מתפשרת, דיפלומטית. יש עוד איברים שהיא צריכה להסתדר איתם אחר כך. היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר מדי. שלא לדבר על הזיכרון, נושא הכלים שלה, שהוא נימוח ממש."//
16. הבוזזים - זיכרונות מן העבר (החומסים) / ויליאם פוקנר
3*. רומן התבגרות כמו שאוהבים לכנות את זה. ילד בן 11, גניבת מכונית של סבא, מפגשים עם זונות, סרסורים, סייסים, שיכורים, שוטרים מושחתים, ילדים מרושעים, מהמרים במרוץ סוסים מאולתר, וכל יתר הנציגים של העולם הגדול של דרום ארה"ב בציר 1905 שנפרש לאורך ולרוחב של אי אלו קילומטרים בין מיסיסיפי לממפיס. מהתקציר התבשרתי שהספר זכה בפרס פוליצר (שזה יופי) ושהוא ספרו האחרון של פוקנר, מפוכח ומפויס כמו שקורה לאדם בשנות חייו האחרונות, ואם לא קורה - רצוי שיקרה. ואם כבר למות אז מייד עם צאת ספר כזה: מחויך ונוסטלגי, לא בא בטענות לאף אחד, מסתכל בגיחוך-מה ובהבנה על החיים האלה ולא מבזבז זמן יקר על לתקן אותם. ההומור של פוקנר הינו חינני ולא מתאמץ, הומור של אחד שיודע גם לבכות אבל הבין שאין טעם, הומור של אחד שמכיר באירוניה של מהפכות ומאמין ש'אין חדש תחת השמש' אבל לא שופט, רק מהרהר. כמו למשל: "בימים ההם, נשים לא נכנסו לחדרי מלון של גברים כמו שהן עושות עכשיו (כך שמעתי), ואפילו לובשות (כך שמעתי) תחתוני ביקיני, כפי שקוראים לזה בפרסומות, שמעניקים לנשים את החירות הדרושה כשהן נלחמות על חירותן", וגם הומור אמריקאי כזה שהדקויות שלו לא נגעו בי אישית למרות החינניות: "רפובליקני הוא אדם שעשה את הכסף שלו במו ידיו; ליברל הוא אדם שקיבל את הכסף בירושה; דמוקרט הוא ליברל יחפן במרוץ מחוף אל חוף; וקונסרבטיבי הוא רפובליקני שלמד קרוא וכתוב", או תיאור המפגש בין מכונית לבוץ – משהו שרק אחד כמו פוקנר מסוגל לתאר בצורה כזאת: "המכונית: צעצוע מכני יקר וחסר תועלת, שכוחו ועוצמתו נמדדים בעשרות סוסים, ובכל זאת היה חסר אונים בלפיתתו הילדותית כמעט של איחוד זמני, שעומקו סנטימטרים ספורים, בין שני יסודות צנועים ושלווים – אדמה ומים – שיחידות תנועה שבריריות מאין כמותן, שהופקו בשיטות לא-מכניות קדומות, הצליחו להתמודד איתו לאורך דורות אינספור בלי להבחין בו כמעט", כל אלה ואחרים פורצים כמו מזרקה מוזיקלית מתוך הסיפור המונוטוני למדי, איים ירוקים של חינניות וקריצה, מהנים ומלאי כישרון אבל הם לבדם אינם מספיקים כדי להפוך את הספר הזה לחוויה בלתי נשכחת.
17. הטבוע היפה ביותר בעולם / גבריאל גרסיה מארקס
3*. אנשים. אלוהים. פוליטיקה. קנאה. טיפשות וחוכמה. לא בשר - לא חלב. לא סטייק - לא קציצה.
18. הטוען לכס-המלכות - הרפתקות חדשות של החייל איואן צ'ונקין - ספריה לעם #271/272 / ולדימיר ווינוביץ'
3*. חד, שנון, נושך, סאטירה פוליטית במיטבה עד שהופך למעיק, מכביד, ממוחזר ואי לכך דפקתי ברקס חזק לעצירה כדי לשמר את הזיכרונות הטובים מצ'ונקין.
19. המלכות / עמנואל קארר
20. המתכון של רוז'ה / גי דה מופסאן
4*. חמישה סיפורים קצרים, מדויקים וחכמים מאת הסופר שמצטייר כפורץ דרך לתקופתו, בפרט בדעותיו הנחרצות כלפי נוצרות המשעבדת את מאמיניה והבורגנות המתנוונת, לעומת תיאורים חומלים כלפי זונות ואנשים פשוטים, ובגיחוך מה על היחסים בין גברים לנשים כאשר הוא נמנע מלהתפתל ומדבר בישירות מפליאה על יחסי מין ואהבה, וכמו שנאמר באחרית דבר של המתרגמת, הוא נותן כבוד לגוף ולחושניות, ו"האהבה בעיני מופסן היא תנאי עיקרי לאושר אפשרי: לא האהבה הנאצלה של הרומנטיקנים, אלא האהבה החושנית. האשה היא גאולתו של הגבר, והיא גם המפילה אותו ממרומי "גבריותו". אמן סיפורי-הפואנטה אינדיד.
21. הניהיליסתטיקן / ריצ'רד קאליש
4*. אפשר לקרוא אותו כפשוטו, או כאלגוריה חברתית. כך או אחרת, קשה להכריע מי בדיוק הקורבן בסיפור הזה כי גם המתעלל אומלל בדרכו, אולי כמו כל אלה שמחליטים "לשחק את אלוהים".
22. הסיפורים החדשים של האחים גרין / צוריאל סדומי
23. העין הכי כחולה - הספריה החדשה # / טוני מוריסון
3*. אוהיו, 1941. במקום 'אם לא תאכל יבוא זאב/שוטר', בקהילת השחורים שבלב העלילה מפחידים את הילדים ב"שלא תמצא/י את עצמך בחוץ" כי להישאר בחוץ זאת האיימה האמיתית של הקיום, להיות תלוש ונטוש ועזוב, להיזרק אל מעבר לשוליים. לילדה אחת ושמה פקולה אין מספיק מזל כדי להחזיק את עצמה מעל המים העכורים של דלות והזנחה, וסופה להחליק לתהום ולהיפלט החוצה – מחוץ למשפחתה המסוכסכת, מחוץ לקהילה שגם כך לא קיבלה אותה, מחוץ לגופה המקולל ובסוף גם מחוץ לנפשה האומללה. האם תזכה לפחות לחסד קטן אחרון – עיניים כחולות? //" כקבוצת מיעוט, כמעמד, שוטטנו ממילא על אימרת החיים, מתאמצים להתחזק בחולשתנו ולהיאחז, או לזחול מעלה, כיחידים, אל קפליו הראשיים של הבגד. עם זאת היה קיומנו השולי משהו שלמדנו להתמודד עמו – מן הסתם כיוון שהיה מופשט. אבל המוחשיות של למצוא-את-עצמך-בחוץ היתה משהו אחר – כמו ההבדל בין מושג המוות לבין להיות ממש מת. המוות אינו הפיך, ולמצוא את עצמך בחוץ הוא לשהות כאן, אצלנו."//
24. העיקר הכסף - סטפאני פאלם #1 / ג'נט איוונוביץ'
4*. סטפני פלם היא אחותה התאומה של מיכלי, החוקרת הפרטית המשוגעת של לימור נחמיאס, והטרלול שלה חינני להחריד.
25. השוטר שלי / בת'אן רוברטס
3*. נו, הספרים האלה. הם לא מספיק גרועים כדי לנטוש ולא מספיק טובים כדי לסיים. היא מספרת על אהבתה לשני גברים או לאחד מהם או לכל אחד בנפרד. מונולוג של אישה שמנסה למצוא חן, ולמעשה זאת הסופרת שמשתמשת בטקטיקה המוכרת והמאוסה של לב שבור וטיפול בגבר נכה ומה היה אי אז כשהם היו צעירים יותר ויפים יותר, ומה נשאר ולמה וכמה. "רומן לירי יפהפה על אישה ושני גברים הלכודים במשך חיים שלמים במעגל של אהבה וקנאה מינית". מילים מילים ואת משמעותן...לא נשארתי לגלות.
26. התמימים הקדושים - הספריה החדשה #2003 [3] / מיגל דליבס
4*. אדונים ומשרתים, היררכיה מעמדית, פאודליות, אנשים שמשועבדים לשרת עד שכוחם אוזל וגופם נחלש והם נפלטים החוצה ומוחלפים באחרים, שימושיים ויעילים יותר. מתבקש לחשוב שכל זה מתרחש באחוזה ספרדית של אי אז לפני שנים רבות אבל זה לא. הסיפור שייך לתקופת המשטר הפאשיסטי של פרנקו, יחסי הכוחות הפוליטיים מובלעים בתוך עלילת היומיום של כמה משפחות, בתוך הדיאלוגים ובין השורות, בתוך המרמור המתפרץ של האדון על הדור הצעיר שלא מפגין את הכבוד הראוי, התסכול האגוצנטרי מחוסר המסוגלות של הצעירים לשרת את האדונים בהתלהבות הראויה, לרוץ בשדות כמו כלב נאמן ולאסוף פגרים של ציד, להתמסר לשיגעונות של האדון עד אובדן שפיות, להקריב את הגוף המזדקן על מזבח האנכרוניזם הנאחז בשארית כוחותיו וממאן לפנות את מקומו למציאות חדשה. דליבס כותב בשפה ייחודית, מזכיר במידה רבה את פוקנר, מביא את שפת העם האותנטית מתוך חיי היום יום, מחביא את הכאב, המצוקה והקושי בדיאלוגים תמימים לכאורה, של ה'תמימים הקדושים' (שלפי האמונה הנוצרית הם התינוקות הרכים שהורדוס ציווה להרוג בבית-לחם כשנודע לו על הולדת המשיח).
27. ואין גן עדן לעבדים / גריגורי כנוביץ
28. זיכרונות מעונה מתה / ראובן מירן
3*. אח, ראובן מירן. כמה אהבתי לגלות אותך והנה אני נוטשת אותך כדי לא להעמיק את האכזבה. ובכל זאת, גם מתוך האכזבה אפשר לדלות ניצוצות של יופי. כמו זה למשל. //"בלבירינת הזמן, בין אלפי מראות, ניצבת האישה שרוצה לגעת בך, קולה נטרף ברוח, היא לא שומעת אותך. אתה רצית בה, לבך ניבא רעות. יש דברים שלומדים לחיות אתם. ושם, בקצה הזמן, אתה ממתין לבד למישהו שאף פעם לא יבוא. שעה אחת עברה ועוד אחת חולפת. אתה רוצה ללכת, לובש את המעיל, אבל על החזה רגל סמויה דורכת. מה שיקרה צריך לקרות. שב בשקט, הורד את המעיל וצחק מול החלון בלי להשמיע קול. מה שעבר עליך ודאי אינו הכול. בלבירינת הזמן מתחיל סיפור חדש". //
29. חצי ירח וכמה כוכבים לידו / אלי מורנו
5*. עוד ספר כזה. נחבא אל הכלים. כזה שאין לך שום ציפיות ממנו. ופתאום זה מגיע. או שבעצם לא כזה פתאום, זה מזדחל ככה לאט לאט מתחת לעור, וזה כל היופי בספרים האלה – הם לא מסנוורים אותך, הם כמעט חולפים לידך בלי ששמת לב, הכתיבה בשפת הדיבור, ההתעסקות במסביב, הכול כאילו מכוון לטשטש לך את החושים, לטאטא את הכאב והעומק מתחת לשכבות של דיאלוגים לא משמעותיים כביכול, להעביר לך את הזמן בהרגשה של 'סתם, נו. צוחקים איתך. מה הפרצוף החמוץ עכשיו?' ואז להנחית לך את מכת המחץ. סוג של אומנות שראויה לשבח, עוד לפני שמדברים על התוכן הלא קל לעיכול. סוג של "פרחים לעכבר לבן/צ'ארלי" בגרסה ישראלית אותנטית.
30. טיטה והשטן / רבקה קרן
4*. אפל, מסתורי, ביזרי, קלאוסטרופובי, מתעתע. הפרקים של מחשבות כתובים בפתלתלות גאונית ממש. אליהו הרוקח רוצה להתחתן עם טיטה. אביה של טיטה התאבד כשהייתה בת 5. היא גודלה על ידי דודה מטורללת בגלל שמישהו החליט לשנות את גורלה מטעמי מצפון, ואחרי שנים רבות, צמד גברים מוזרים – גומא ואוסקר, בריקוד גרוטסקי על לבה של טיטה והסוד הגדול, רק שהעלילה לא באמת חשובה כי כוחו של הספר הוא בסגנונו ובססגוניותו. מרענן וייחודי.
31. טקסט / דמיטרי גלוכובסקי
4*. החטא ועונשו גרסת מוסקבה 2016. "חשבתי שלהרוג זה לא נורא, ומתברר שכאשר אתה הורג מישהו אתה הורג גם את עצמך...בכל זאת, מאוד התחשק לי להישאר כאן עוד קצת, רימיתי כמיטב יכולתי והתפתלתי עד הרגע האחרון."
32. יומה של הלילית / ליאונרדו שאשא
3*. כדי להתעסק עם מאפיה סיציליאנית צריך ביצים של שור, ועל כך – קידה לשאשא, למרות שהוא מודה בשולי הסיפור הראשון שנאלץ לעשות עבודת גיזום נרחבת ולא היה לו חופש מלא לכתוב כראות עיניו כמו שיש לסופר אמריקאי או אנגלי. זה לא עובד ככה באיטליה. אין ללגלג על הכנסייה או על הצבא, שלא לדבר על מאפיה, או במילים אחרות, מתוך שיחה עם מאפיונר זקן וחלקלק עם הסרן האחראי על חקירת הרצח: "האמת נמצאת בקרקעית של בור: אתה מביט לתוכה ורואה את השמש או את הירח; אבל אם אתה מפיל את עצמך למטה, אין עוד לא שמש ולא ירח, רק אמת. – אתה עזרת לרבים למצוא את האמת בקרקעית של בור – אמר הסרן." // מעבר לזה, אין שום ייחוד בכתיבה של האיש, וגם העלילה עצמה די אנמית, ובשביל לקרוא על שחיתות, יד רוחצת יד, שיבוש הליכי חקירה וניגוד עניינים, לא צריך את שאשא.
33. ילד בולע יקום / טרנט דלטון
3*. ראשי פרקים: ילד כותב מילים, ילד עושה קשת, ילד הולך בעקבות, ילד מקבל מכתב, ילד הורג פר, ילד מאבד מזל, ילד דופק בריחה, ילד פוגש ילדה, ילד מעיר מפלץ, ילד מאבד שיווי משקל, ילד מבקש עזרה, ילד חוצה ים, ילד גונב אוקיינוס, ילד שולט בזמן, ילד רואה חיזיון, ילד נושך עכביש, ילד מהדק קשר, ילד חורש עמוק, ילד פותח במנוסה, ילד מטביע ים, ילד כובש ירח, ילד בולע יקום, ילדה מצילה ילד. תודות. === הילד הזה הוא איליי בל. יש לו אח בשם אוגאסט שמצייר מילים באוויר. יש לו משפחה שמסובכת בסמים ובזבל של החיים בכללי. יש לו מנטור זקן שישב בכלא מחצית מחייו. יש לי עוד 47% לסיום אופרת הפרוורים האוסטרלית הזאת. אני נוטשת משפחה במצוקה. לפחות אני נוטשת אותם בזמן שהם מקשטים עץ חג המולד שקוראים לו הנרי באת', סוג של תאנה בוכייה אוסטרלית – הנרי על שמו של הנרי מילר ובאת' על שם האמבטיה שבה נקרא הספר של הנרי מילר 'חוג הסרטן'. זה רגע דרמטי אחד מתוך רגעים דרמטיים דומים שהיו מפוזרים בתפזורת חסרת היגיון במהלך 53% מתוך סאגת המזון המהיר האוסטרלי שלפניי, יותר נכון – אחריי. וזה לא שאני מזלזלת בשגרת הפרוורים של ילדים ממשפחות מצוקה אוסטרליות אבל אני נוטה לחשוב שהרחש-בחש הזה מכסה על חוסר היכולת של הסופר להתמקד בעיקר, או שהוא מנסה לשכנע אותי שהכל חשוב בחיי אנשי שכונות העוני, ומה אני מבינה. כך או אחרת, אני נוטשת אותם ברגע חמוץ-מתוק ודי מיותר, אחד מתוך אוסף רגעי אווירה ואוויר שהיה לי די והותר מהם. לא נעים אבל איכשהו יש לי תחושה שהם יהיו בסדר, ובפרט שהפרק האחרון מבשר על ילדה שמצילה ילד. הייתי מעיזה לסכם שהספר לא משהו אבל לאור הנטישה - מוסיפה כוכב. למען הספק.
34. ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן
3*. ספר מנומנם בתוכנו ומניפולטיבי במהותו. זרמתי עם הגלים, התנמנמתי, הנחתי בצד, חזרתי, לא התרגשתי, הנחתי בצד, וככה בריקוד המוכר מדי עם הספרים האלה – לא טובים מספיק וגם לא רעים מספיק. ואז לקחתי ספר אחר, רק לדפדף. קראתי עמוד. שניים. נשאבתי לתוכו. גמעתי מחצית ממנו בשלוק אחד של הנאה. לפחות לא אבדה לי היכולת לזהות ספר טוב באמת. גם אם עדיין אני לא נחושה מספיק לנטוש ספרים פושרים שמתחפשים למשהו שהם לא. אבל אני עובדת על זה...
35. ימים של חורף - אתנחתא # / איתמר זהר
3*. איש מזדקן, אלמן, פסיכולוג, אבא לשני בנים וסבא לשני נכדים. חי בהזנחה גופנית ונפשית, מתרץ תירוצים, כואב את מותה של אשתו האהובה ואת הניתוק מבנו הצעיר. כמעט מחצית מהספר מוקדשת לביקור הבן הנשוי בביתו של האב, עמוסה בדיאלוגים של שיחות חולין וחזרות אין ספור על אותם משפטים, כאילו להדגיש את הסתמיות של המילים ואת חוסר היכולת שלהן לבטא את הרגש הגועש בתוכנו. בסיכומו של דבר, גם כשכוונת המשורר מובנת לי, הרפטטיביות הזאת מעייפת מדי.
36. כובע הצילינדר הישן / אביגדור דגן
3*. מעשיות וצ'יזבטים של שגרירים, נשותיהם, ומה שביניהם. לא משאיר רושם מי יודע מה.
37. כחול חלודה / יעקב בוצ'ן
3*. "והיא ראתה את הבעת פניו וחשה תחושה עדינה עדינה, כאילו קוטפים עלה מלבה; הרגשה שאפשר גם לא להבחין בה, שאפשר – עם הזמן השועט והחיים הדורסים – לוותר עליה ולמחות אותה כמו שבולעים רוק. הרגישה שאצלו היא שבה ומתקבלת; ושלא חשוב מה תעשה – יש לה אצלו הינף יד רחב של זכות, של הבנה וחום; יש לה מקום. וזאת כאילו מעולם לא היו יחד ועכשיו הוא ניצב לפניה כמי שזה עתה נברא מן האדמה." // הלוואי וזה היה ממשיך ככה אבל הכל הלך והתברבר והפך לאוסף פרקים שלא החליט אם הוא רוצה להיות ספר.
38. למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] / יהודית קציר
5*. 216 עמודים דחוסים ועמוסים עד להתפקע ברגשות, מחשבות, חלומות ופרידות. סיפורם של ריבי ויגאל, פשוט לכאורה: "אשה צעירה פוגשת גבר נשוי שגילו כפול מגילה. בהתחלה אינה אוהבת אותו, אחר-כך היא אוהבת יותר מדי. הם נוסעים, הם חוזרים, הם נפרדים. היא אינה יכולה לשכוח אותו. סיפור בנאלי, תהרהר. אין לי אחר מלבדו.", סיפור שהופך לפקעת סבוכה של רגעים גנובים, של געגוע, של כמיהות ואכזבות, המון מילים שנשפכות על הדפים ומתפזרות ברסיסי אור יקרות, בחגיגה של עברית מלטפת וקסומה, ביבבה של צער, בזיכרונות שקמים לתחייה – מוחשיים כמו נגיעה רכה שמתחלפת לפתע בלחיצה חזקה, ומתוך הכאב המכווץ הזה מגיעה ההזדהות – לא עם הדמויות ולא עם הסיפור אלא עם הידיעה שככה כותבים על החיים. ככה כותבים אהבה. //"...לא עם הגוף שלו אני שוכבת, גם לא עם הגוף שלי, אלא כמו שני מיתרים דרוכים, מקשיבים זה לזה בהכי הקשבה שאפשר, רועדים בהכי רעד, איך אספר על הפנים שלו מעלי, החמלה האינסופית, האלימות הכבושה, מחטים מלובנות אורבות באישונים ללכוד את הפירפור שלי, את רגע המעוף, לוחש לי, בואי, בואי, ואני פותחת את עצמי הכי שאפשר, קורעת את העיניים לרווחה ונותנת לו את זה, את הכל, לא משאירה שום דבר לעצמי, צועקת את זה אל תוכו עד שכמעט אפשר לשמוע את ההד, ורק אז הוא עוצם את העיניים חזק, קמטים-קמטים זעירים, כאילו הוא בוכה פנימה, ומניח את הראש בשקע שבין הכתף לצוואר, ואני מחבקת אותו בכל הרוך שאף פעם לא ידעתי שיש בי, אבל לפעמים אני תוחבת את שתי הידיים בשיער שלו ומושכת בכל הכוח – תתרומם, בנזונה, תן לי לראות את הפנים שלך, אני רוצה לראות אותך גווע, נמוג.//
39. מבוסס על סיפור אמיתי - ספרות יפה # / דלפין דה ויגאן
5*. אחרי שהיא צללה לתוך ילדות והתבגרות לצד אם שהתמודדה כל חייה עם חוסר איזון נפשי ולבסוף התאבדה ("אל מול הלילה"), דלפין דה ויגאן מרוקנת וחסרת השראה, מנסה לפלס את דרכה בסבך של שאלות ותגובות, וגם להבין ממה מורכבת הצלחה של רומן, האם היסוד האוטוביוגרפי של ספרה הוא האחראי לסחרור שלא ציפתה לו, ומה עכשיו? מתוך הבלבול והניסיון לחזור למסלול, היא פוגשת "במקרה" את ל' – האישה המסתורית והכובשת שמנסה לכוון את הסופרת ולשכנע אותה לכתוב רומן נוסף, נועז וחשוף עוד יותר מקודמו, כשהיא טוענת שהבדיון איבד מכוחו ומקסמו והקוראים מעוניינים בסיפורים אמיתיים. מה שנראה כמו התחלה של ידידות נפלאה, הולך אט-אט לתלות מסויטת ומשתקת, לסיפור אימה מצמרר שמסופר באמינות מפליאה, למרות הדואליות שנמצאת כל הזמן ברקע – האם זה באמת קרה? ואם זה לא קרה, האם זה משנה בכלל?
//"...אנחנו תמיד מספרים סיפור. אנחנו מספרים אותו לעצמנו. ובסופו של דבר, אולי זה מה שחשוב: כל אותן זוטות שלא מעוגנות במציאות, שמשנות אותה. המקומות שבהם הנייר השקוף מתקלף בקצוות, בפיניות. כי לא משנה כמה את מתאמצת, זה מתקמט, מסתלסל, ומערים עלייך. וזאת אולי הסיבה לכך שהספר נגע בך. כולנו מציצנים, זה נכון, אבל עמוק בפנים, מה שמעניין אותנו, מה שמהלך עלינו קסם, זה אולי לא המציאות גרידא אלא הדרך שבה היא משתנה בידי אלה שמנסים להראות לנו אותה או לספר לנו אותה. זה הפילטר שמונח על העדשה. כך או אחרת, העובדה שרומן זוכה לאישור מהמציאות לא הופכת אותו לטוב יותר. זאת דעתי."//
40. מיסטיק ריבר / דניס ליהיין
41. מנוסת סרק / ג'וזף ר' גארבר
4*. מוקדם בבוקר. הוא מגיע למשרד. הבוס שלו מנסה להרוג אותו. הוא לכוד בבניין רב-קומות. קבוצה של חמושים רודפת אחריו, נחושה לחסל אותו בלי לטרוח להסביר מדוע. הוא נזכר בעצת המנטור שלו בווייטנאם: "כשאתם שומעים כדור מתקרב אליכם, אסור לכם לאבד את הראש. אסור לכם להתכווץ מפחד. אסור לכם להרגיש שום חשש או התרגשות. במקום זה אתם חייבים לחשוב. המחשבה היא הדרך היחידה לצאת מזה. רק ההיגיון ישאיר אתכם בחיים."// השאלה היחידה היא האם כדאי לו בכלל להישאר בחיים.
42. מצבת-קבר לבוריס דוידוביץ' - שבעה פרקים שבהיסטוריה משותפת / דנילו קיש
3*.
43. מרחב מוגן / עדי זליכוב רלוי
3*. גרסה תל-אביבית מודרנית לדירה להשכיר + אופציה לאומללות. ישראליות יתר מכניעה אותי במחצית הדרך אבל אני לוקחת איתי צידה לדרך, לפעמים גם משפט אחד מספיק כדי לא לטרוק דלת בפרצופו של ספר. או אדם. "אני נמצדת אל התמנון רב-הזרועות שהוא המשפחה שלי – רגליים, תלתלים, גומחות, צווארו של אהובי, בהונות קטנות, ברכיים פצועות, שתי וערב של אהבה."
44. משורר מתכוון להתאבד / דן שביט
4*. משורר מזדקן שידע ימים יפים יותר (או כך לפחות הוא טוען), מטריח אותנו עד מיאוס במחשבות פתלתלות ועקלקלות על חייו ועל שלל כוונותיו, ובין היתר, על מצב תודעתי קבוע של אחד שכל רגע מתכוון להתאבד כי המשך החיים הוא פשרה, וגם לא כדאי לו לשגות באשליות ולצפות למשהו מלהיב או מרגש, ובכל זאת - משתוקק הוא לחוויות נשגבות, "חוויות שהוא מבקש לברוא בעצמו, והן אינן צולחות ואינן ממלאות את לבו בחדוות-אמת, בהתעוררות רגשית, או נפשית ורוחנית, כפי שהוא מדמה לעצמו שהן ממלאות אותו". אבל הכוונות לחוד והמציאות לחוד, "...והכמיהות שלעולם לא באות על סיפוקן – כל אלה מותירים אותו כמֵה לעוד. איש פצוע, רודף, נרדף, מחפש, לא-מוצא, מתכוון, כותב כביכול שירים – עד מתי."
אשתו מפרנסת את המשפחה במשך שנים רבות, הימים עוברים להם בעצלתיים, המשורר נעשה חשדני וביקורתי ועצלני יותר מיום ליום, הוא כמעט ולא כותב יותר שירים, אבל אל תטעו – הוא מתכוון לכתוב, ועם זאת "כמה קצר הזמן הקצוב לאדם בעולם, ולכן עליו להתקדש ולהתמסר למובחר באמת, ולהניח לכל מה שאין בו יחוד נשגב ויופי אמיתי ועוד כהנה הגדרות שגיבש לעצמו"
וכך זה ממשיך, במשך 128 עמודים דחוסים ועמוסים להתפקע בכל הכוונות הטובות והעילאיות של המשורר שאפשר היה לרגע לחשוב שאנחנו עדים לסיפור חיים המתפרש על פני עשרות שנים אבל מדובר ביומיים בלבד, יומיים שמספקים הצצה, או במקרה הזה יותר מדויק לקרוא לזה הצפה, לחיים עלובים של איש עלוב, והוא גם מודע לעליבות שלו בינו לבין עצמו, כבדה עליו הגלימה הזוהרת של המשורר ומתחשק לו להתנער מעצמו, והוא כמעט כמעט עושה צעד מעשי לכיוון אבל לא...הוא רק מתכוון. העיקר הכוונה, כידוע.
דן שביט מקדיש את הנובלה לא.ב. יהושע, ולא במקרה. עומס רגשי, רפיסות, תחושת מחנק, מילוליות-יתר – כל אלה נוכחים גם אצל א.ב.יהושע. רק לא אופטימיות. חלילה.
45. נבדה - סיפורת # / מיטל זהר
5*. מיטל זהר כותבת געגוע. בפרקים קצרים שלפעמים מכילים משפט בודד או שניים, היא מטפטפת געגוע לאבא שלה, טייס פצוע בגוף ובנפש, טעות אנוש שהוסתרה היטב והוצגה כתאונה, הוא מתייסר, אבוד, נוכח-נפקד. הזיכרונות מהילדות מעורבבים עם המציאות הקרובה והרחוקה, וגם עם החלומות והנוסטלגיה הפיוטית. 'אבא-אימהית' שקם בלילות כדי להניח לה מגבת קרה על המצח, גם אם יש לה דלקת בכתף מתערבב עם אבא מזדקן שנוזף בה כי ניסה להשיג אותה בטלפון אבל היא לא ענתה, שניהם יודעים שהוא לא ניסה אבל היא לא מתווכחת כי "האשמה שלו היא הדבר היחיד שמקיים אותנו, בלעדיה אנחנו שני בלוני הליום שפרחו לשמיים". התחושות של הבת הנבגדת לא תמיד קוהרנטיות ולא תמיד הוגנות אבל מי אני שאתווכח ומי כמוני יודעת איך ההעדר הזה עלול לערבל לך את ההיגיון, איך כעס ואכזבה נלחמים על הבלעדיות מול חמלה ומחילה, ואין בסיפור הזה מנצחים או צודקים. ///"אפשר לומר שהוא היה אוהב אדם, ותמיד רצה שיניחו לו לנפשו"///" הרעש של המפתחות שלו. הצרור הישן עם ההטבעה של גשר הזהב והשמיים שנהיו ירוקים. פעם זה היה הצליל שהכי אהבתי."
46. סופו של אדי / טים וין-ג'ונס
2*. אם את נערה בת 13 שגרה בבית עץ מבודד בשנות ה- 80, הספר הזה יכול להוות טיפול יעיל לגירוש פחדים. לכל היתר, יש מיליון ספרים אחרים – הרבה יותר מותחים וקריפיים.
47. סינית אני מדברת אליך / סביון ליברכט
48. סיפורים פטרבורגיים / ניקולאי גוגול
4*.
49. סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד / נטע שניצר
4*. אליס בארץ החרדות רואה את הדברים בפרספקטיבה אחרת, בוגרת יותר, מעט אפלה. היא כבר לא נופלת למחילות חשוכות, לא שותה משקאות שזרים מגישים לה, היא מכירה את הסכנה. היא למדה להתרחק מחתולים שמפזרים חיוכים בדירות של בחורות ונעלמים, אבל לפעמים היא לא מצליחה להתאפק ואז היא מוצאת אחד מהם מכורבל לה בסדינים. היא יודעת שעליה תמיד למהר, שערה מתחיל להלבין והשיניים הולכות ומצהיבות. פעם, כשהייתה עצובה, דמעותיה היו מציפות את הבית וגולשות דרך החלונות. היום היא מסתגרת בשירותים ולא נותנת לאף אחד לראות.
מדי בוקר כשהיא מתעוררת במיטה, היא נזכרת שאין דרך יציאה. אז היא נשארת לשכב בעיניים עצומות, מדמה שהיא בארץ הפלאות, למרות שהיא יודעת שעליה רק לפקוח אותן שוב, והכול יחזור למציאות המשמימה. היא שותה שיקוי מר שגורם לה להרגיש גדולה, ומנסה לרצות את מלכת הלבבות שבהינף עט מחזירה אותה לגודלה.
כל אי-ציות, ויכוח, ביקורת או בקשה עלולים להסתיים בעריפת ראשה. היא מחייכת בנימוס ושוכחת את תוכנית הבריחה, מזכירה לעצמה שיש לה עבודה קבועה ושכר דירה לשלם, היא כבר לא יכולה להגיד בקול רם שהיא אבודה.
הרפתקאותיה מותירות אותה חבולה ופצועה, וכשהיא נזהרת היא מרגישה נטולת השראה. העיר מלאה בשלטי הכוונה אבל אף אחד מהם אינו מראה את הדרך הנכונה. לא משנה באיזה שביל תלך, כבר לא תוכל להתעורר ולהיות ילדה.
50. ספונג'ה וסיפורים קצרים / נגה אלבלך
3*. "כשהחלטתי להיות קטנה, החלטתי להיות קטנה. ההחלטה להיות קטנה נבעה מרצוני להיות קטנה. אין בכוונתי לשינוי ממדי גופי. גופנית, אני קטנה בלאו הכי, ואת זה דווקא לא רציתי לשנות. אני, פשוט רציתי להיות קטנה באופן תעסוקתי-שאיפתי, יומיומי. "אני הולך במישור ונהנה..." כתבה מי שכתבה, ויפה כתבה. מצאתי לי משרה בתור X. משרה צנועה, קרובה לבית, שעות נוחות (לרוב נגמרה עבודתי כבר בשעות הצהרים). איני מזכירה את שם המשרה במפורש כדי לא לפגוע באיש. אינני רוצה שישתמע מדברי שמשרתו של פלוני היא חסרת שאיפות או נחותה, חלילה. אני, בכל אופן, הייתי מרוצה מאוד ממשרתי כ- X. ידעתי שעם השנים אוכל להתקדם מעט ולהיות מנהלת של כמה X-ים אחרים, או להיות X-ית בכירה. זו היתה פסגת שאיפותי-הלא-מידיות, וליתר דיוק, עניין זה לא העסיק אותי כלל, שכן נושאים לטווח ארוך לא עניינו אותי עוד. לפני שהייתי קטנה, הייתי גדולה. החזקתי במשרה O וחזרתי הביתה מאוחר בכל יום. שאפתי לנהל כמה O-ים אחרים או לפחות להיות O-ית בכירה בתוך זמן קצר. כעת הייתי אשה בעלת משרה קטנה ומחשבות קטנות. כשהייתי הולכת לקנות דבר-מה, הייתי קונה רק דברים קטנים, בכמות קטנה ובמחירים קטנים. הייתי חושבת רק על יום המחר ולא על ימים רחוקים יותר. מכיוון שמשכורתי היתה קטנה, עברתי לדירה קטנה בקומת קרקע. שם, בחצר, מצאתי חתול קטן שהפך מיד לבן-ביתי. בבגרותו נהג לשבת בכל יום על חלון אחר, לפי מחזוריות קבועה. עשיתי הסבה מאשה גדולה לאשה קטנה ואפשר לקבוע ששמחה הייתי בחלקי. ואז קרה הדבר. כלומר, לא קרה דבר. עלי להודות שדבר לא קרה. יום-יום הייתי צועדת לעבודה באותו מסלול, פוגשת בסופרמרקט את אותה קופאית, מסי ועד בית שילמתי תמיד לאותו שכן ובעיתון קראתי תמיד אותם מדורים. פעם בשבוע הייתי הולכת לאותו בית קפה קטן, מזמינה אותו תה-בלי-סוכר ואוכלת עוגיות פריכות במבחר טעמים. אני והחתול שלי, יונתן, היינו מקיימים כל לילה יחסי-נים, מתכרבלים זה עם זה בין השמיכות וישנים. הגבר לשעבר לא הטריד אותי עוד, העבודה לשעבר לא הכבידה עלי עוד והמחשבות לשעבר לא מצאו אותי. לאחר שחיפשו אותי בכל העיר, לכדו כנראה אדם אחר. ואני, הקטנוּת הרגיעה אותי, וגם המסלול הקבוע ויונתן החתול, שלפי מקום מושבו בחלון ידעתי איזה יום היום."
51. ספר החול / חורחה לואיס בורחס
2*. 13 סיפורים שבורחס כתב בגיל 76, 10 שנים לפני מותו. באחד מהם הוא אומר כך: "אני חוזה, ללא עניין מיוחד, שבקרוב אמות, ועל כן חייב אני להתגבר על נטייתי לסטות מן הנושא ולקדם במקצת את סיפור המעשה." אז אומר. השאיפה הזאת לא מורגשת בשטח. אדרבא. בשטח יש לנו 100 עמודים שמכילים 13 סיפורים (ומתוכם קראתי רק 7. בהתחשב בתוכן, אולי לא "רק"), ועוד 22 עמודים של הערות שוליים על אותם 100 עמודים של 13 סיפורים, ולא מספיק שחוט המחשבה של בורחס מסתבך בתוך מוחו בקשר מסורבל שלא ניתן להתרה, והוא מקפץ מדבר לדבר, וכל דבר מזכיר לו דבר אחר, אבל לך זה לא מזכיר כלום אז את צריכה לקפץ לסוף הספר, להערה מספר 5 או 7 או 3, ולחזור חזרה ולתהות מה היה כל כך דחוף לכתוב את מה שכתב ולמה דווקא כאן והאם אני קוראת אנציקלופדיה לאסוציאציות חופשיות של סופר ארגנטינאי מזדקן שכל כולו מנסה לא לסטות מן הנושא העיקרי אבל בעצם אין לו אחד כזה והוא פשוט ממלא את נפח הסיפור-ללא-סיפור בכל מה שעולה בראשו, החל משמות של פילוסופים ומדענים למכביר וכלה בשמות של עיתונים, ספריות, נזירים, מילים אינדיאניות עתיקות, קתדרלות, צמחים טרופיים ומה לא. לסיכום, יש בספר הזה כל דבר חוץ מסיפורים. לא שזה דבר רע כשלעצמו.
52. ספר הפרידות הגדול - ספריה לעם #604 / שושי בריינר
5*. סיפור שמתרחש במהלך השבעה על אחד מבני המשפחה, כאשר כל פרק מסופר על ידי דמות אחרת, ובחשיפה איטית והדרגתית למחשבות, רגשות וזיכרונות, מגיעים למסקנה שקשה מאד עד בלתי אפשרי להכיר מישהו היכרות מעמיקה, אמיתית ובלתי אמצעית, גם כשחיים לצד אותו אדם שנים רבות, ולא קל להשלים עם התובנה הזאת אבל מצד שני – אולי טוב שכך. //" קִרבה היא דבר מסוכן. בכל סוגי הקרבה שהיו לו הוא הרגיש חלש אטו בודד או משולל חופש. לכן הוא למד להתרחק בדיוק במידה המדויקת שבה יהיה עדיין אהוב, מוזמן ורצוי, אבל לא חשוף. בעיני עצמו הוא נעשה אמן במלאכת ההסתרה: כן אבל לא, עם אבל בלי. בעיניו זאת אמנות שעדיין לא הוכרזה."// " לשאלות האלה בעצם לא היו סימני שאלה. הן נטפו האשמות כמו דלי מחורר, ועקבותיהן הובילו אל מרתף חשוך ומחניק, ששם מאוחסנים החטאים של האנשים הטובים. שם עומדים הכוונות הטובות והמעשים הנדיבים כתף אל כתף כדי שלא יתגלה הפתח, שלא ייראה הצוהר שבעדו נשקף העולם המהופך, ובו קנאה חשופה למה שמלבלב בלי הפרעה, וקמצנות לתת למי שיש לו יותר, וזעם על האושר שאינו מבין את האומללות, ועונג להכאיב למי שנתון לחסדך."//
53. ספריית חצות / מאט הייג
4*. לחיים שלך יש אינסוף גרסאות ולא משנה איזו מהן בחרת - תמיד יהיה משהו שיאמלל אותך. זאת השורה התחתונה של הסיפור, מבחינתי. ואולי זה נשמע טריוויאלי אבל המסר מחלחל לאורך הספר ועושה את שלו, ובעצם לא יהיה מוגזם להכריז שהספר הזה הוא 'ספר משנה חיים', תרתי משמע.// "אולי אפילו החיים שנראים הכי משמעותיים או שווים מעוררים בסופו של דבר תחושה זהה. הרים וגבעות של אכזבות וחדגוניות וכאב ויריבויות, ומדי פעם הבזק של פליאה ויופי. אולי זאת המשמעות החשובה היחידה."//
54. עד הערב / אהרן מגד
5*. היא אמרה לו 'תצא קצת', והוא תהה מדוע, והחל להתגלגל ברחובות, תוך מעשים ספונטניים וצירופי מקרים ותקריות מביכות, וכל הזמן הזה מחשבות מתרוצצות בראשו בערבוביה מסחררת, זיכרונות מתערבבים עם מציאות, וכך נפרסות שכבות על גבי שכבות של חייו, של חיי אשתו, ילדיו, הוריו, והוא נע ונד בין שביעות רצון עצמית לבין תחושת אפסיות מאמללת. היה רוצה להחליף את סיפור חייו בסיפור חייה של אשתו, ניצולת שואה, מרגיש שהוא "עומד מחוץ לתחום עולמה, שהוא העולם האמיתי העמוק", והוא דחוק לשוליים, אחד שלא ידע מהו סבל אמיתי, אחד שחוויות חייו דלות ועלובות, והנה הוא מתרוצץ ברחובות כמו כלב מוכה, והסוף קרוב...
הסיפור הזה לא מכה אותך בתדהמה תוך כדי קריאה, לוקח זמן-מה עד שקולטים את רמת הדיוק והכישרון של מגד בהצגת 'אדם בתוך עצמו הוא גר', את היכולת הווירטואוזית שלו לתאר כוורת של מחשבות ותחושות פנימיות, להציג במשפטים בודדים עולם שלם של תסכולים ואכזבות, ובלי לעצור כדי לתת לקורא להרהר – להמשיך לדהור קדימה ברצף מחשבות בנאליות, במערבולת של גיחוך עצמי וקטנוניות, להפליא בתיאור הפער הנצחי שבין תפיסתנו את עצמנו לבין הדימוי שלנו בעיני הזולת, הרצון שלנו להצליח להראות לאנשים אחרים, ובפרט אלה הקרובים והיקרים לליבנו, את עושר עולמנו, ובמקביל – הצורך שלנו בהלקאה עצמית, מיותר ומזיק ככל שיהיה.
// "ועכשיו צר היה לי שסוף החיים קרב וחיים אחרים לא יהיו עוד, וזכרתי שתי שורות של רילקה, מי שאין לו בית, לא יבנהו כבר, מי שהוא בודד, בודד יהיה תמיד, וצר היה לי שכאשר יגיעו חיי לסופם יאבד ממני הזיכרון הנרגש של ימי ילדותי, כשהייתי מקיץ בבוקר השכם וממיטתי הייתי רואה את קרני האור הזהובות החודרות מבעד לחרכים שבין לוחות-העץ בצריפנו, מפיזות בארגמן את החדר כולו..."//
55. עורכת מלווה - פואנטה # / ורד זינגר
3.5* בתוספת בונוס על פואנטה = 4*. עושה רושם שוורד זינגר כותבת את עצמה, והיא עושה את זה לא רע, לעתים משעשע, עוקץ, ציני ומקורי. לפעמים זה חוזר על עצמו ומאבד מעוקצו אבל עצם הרעיון לאורך סדרת הסיפורים הוא רעיון מתמשך של אישה שמוכנה לעשות צחוק מעצמה כדי להראות שהיא מודעת לעובדה שהגברים בחייה פועלים בתבנית קבועה וידועה מראש.
56. עמק האושר - ספריה לעם #726 / פטריק וייט
3*.
57. עמרם - הספרייה של בבל # / אסף שור
58. פנין - מהדורת 2003 - ספריה לעם #237/518 / ולדימיר נַבּוֹקוֹב
2*. סיפור אוטוביוגרפי למחצה על מהגר רוסי מלומד שלא מוצא את מקומו בארצות הברית של אמריקה, הוא חי ונושם את רוסיה בזמן שהוא מקלל אותה, הוא ספוג בשיריה ובסופריה, הוא בז לתרבות האמריקאית, "אני לא מבין הומור אמריקני גם כשאני מאושר", הוא מנסה להשתלב בעל כורחו אך המאמצים שלו מגוחכים ורק הופכים את המצב ליותר גרוע. על פניו, הסיפור הזה יכל להיות מעניין אם הוא לא היה משופע בשמות, ביטויים בצרפתית, תיאורי רהיטים ושאר פרטים מייגעים ובלתי חשובים, למרות שהכוונה הייתה ככל הנראה ליצור ניגודיות בין הנפש האצילה של פנין, שכל כולו ספוג בתרבות ובשירה, לבין המציאות האפרורית והמשעממת, על פרטיה הקטנוניים. נבוקוב משתעשע עם העלילה בשפה פתלתלה, אולי מחקה את שפת הגדולים ממנו, הוא מגחך לעצמו ועל עצמו, יש כאן סגירת חשבונות ואיוורור של תסכולים ישנים, גם קריצה וביקורת חברתית, אבל כל זה לא מעניין את הקוראת אם היא נתקעת בכל משפט רביעי ותוהה איך תורם כל המלל הזה לסיפור המסגרת. יתכן ונבוקוב היה מרוצה כשהוא שיחק חתול ועכבר עם עברו אבל אני לא מצאתי עניין במשחק הזה.
59. צימר מתחת לירח / שמעון צימר
4*. אין חדש מתחת לירח של צימר. אותם גברים מזדקנים ואומללים, בודדים בניסיון ללכוד את תשוקתם הגוועת, להחיות קמצוץ מהחיוניות של פעם, להרגיש רצויים ואהובים. גם ילד להורים מסוכסכים, וזקנה דימנטית בבית אבות, וגם כותב הנאומים לראש העיר, המאוס על אשתו ועל עצמו, וצימר עצמו שמשחיל את דמותו באירוניה אכזרית – כולם סובלים ומתגעגעים לימים טובים יותר, חשופים ופגיעים באור הלבן חסר הרחמים של הירח, שכבר ראה את כל סוגי המסכנות האנושית.
60. ק. / ברנרדו קוצ'ינסקי
2*. ט.פ.ל [טרחני. פטפטני.לא-רציני. או פשוט לא.]
61. קין והבל - מחודש / ג'פרי ארצ'ר
4*. סאגה של 500 עמודים ו- 60 שנה, תהפוכות רבות, אהבות ושנאות, רוע, מלחמות, הצלחות וכשלונות – כל זה כיאה וכמתבקש, אבל רק בעמודים האחרונים בהחלט מונחת לה הפואנטה וכל מה שנותר זה למשוך בכתפיים ולהרהר על חוסר האיזון בחלוקת האגו ואיפה מזדכים על העודפים?
62. קרן השמע / לאונורה קרינגטון
2*. התחיל ממש אחלה, זקנה בת 92, חירשת וסינילית, חיה עם הבן שלה, כלתה והנכד החצוף. חברה שלה מעניקה לה במתנה קרן שמע שבזכותה היא מאזינה לשיחות של בני הבית ומגלה כמה הם מתים להעיף אותה למוסד. עד כאן, הומור שחור וחוסר מודעות עצמית וכתיבה קלילה. ואז מגיעים ל"מוסד" ומתחילים קטעים הזויים של חבורת זקנות עליזות, פטפוטים סתומים וצחקוקים ושיגועים. יש תחושה שגברת לאונורה קרינגטון לקחה את הבדיחה קצת רחוק מדי, אולי בהשפעת סמי הזיה או משהו אחר שטשטש אותה בזמן הכתיבה. בכל מקרה, אני מקווה שלזקנות העליזות שלום. לא נשארתי לגלות מה היה בסוף הטריפ הזה.
63. רביעייה אנגלוסקסית - וולף, מורלי, לונדון, ולס - אנתולוגיות # / כללי
3*. הסיפור של וולף על ההיקסמות של שני אחים מאנשי הקרקס שהגיעו העירה – פיהק אותי ונקרא באלכסון ובדילוגים חינניים. "עצות לשבורי הלב" של מורלי היה חביב ועוקצני כמו שמורלי כבר הוכיח ב'פרנסוס על גלגלים'. ג'ק לונדון גילה בקיאות מפתיעה בשני סיפורים על מתאגרפים. בסיפור הראשון ('חתיכת בשר'), אין הפתעות וגם לא תובנות מאלפות. מתאגרף מזדקן בן 40, חבול גופנית ושבור נפשית, מנסה להיאחז בזירה ולחלוב עוד כמה גרושים כדי לשרוד ותוך כדי נזכר בעברו ובהישגיו בתור צעיר פזיז ונמרץ. הסיפור השני ('המקסיקני'), התחיל בגמגום אבל תפס אותי יותר בחלקו השני, הרקע של הנער המקסיקני מתגלה בדרך הרבה יותר אלגנטית, בכתיבה רמזנית ופחות מפורשת ותיאור הקרב המכריע יותר משכנע וחי. 'ארץ העיוורים' של ולס – מעין אגדה אלגורית על שולטים ונשלטים, העיוורון וחוש הראייה הם סימפטום להבדלים בהשקפות עולם ואמונות. אין כאן משהו יוצא דופן – לא במסר, לא בעלילה ולא בכתיבה עצמה. לסיכום, הקובץ כולו די פושר, מלבד כמה פיקים עוצמתיים הוא לא מתרומם לגבהים של המוניטין שהסופרים האלה זכו לו, בצדק או לא.
64. שאטר איילנד (עטיפת הסרט) / דניס ליהיין
4*. פסיכי זה הקטע
65. שישי בערב - Emmanuèle Bernheim / Vendredi Soir / עמנואל ברנהיים
4*. היא אורזת את חייה ומחר תעבור לגור עם פרנסואה. פריז בפקקים. שביתה. כולם תשושים מהליכה, כל אחד לדרכו. וכך היא פוגשת אותו. או שהוא מחכה לה. הריח של מעיל עור, טבק וחמימות. המון פעלים. חייגה. חייכה. עצרה. הקשיבה. עישן. קם. יצא. וגם גוף. חזה. בטן. ירכיים. זרוע. שוב טבק ועור. רק ערב אחד. ולילה אחד. יום שישי. אהבת חייה? מה היא יודעת. כבר לפנות בוקר. עוד שעה וחצי מגיעים המובילים. היא עוברת לגור עם פרנסואה. אבל היא תגיע לעץ, ושם תמצא את פרדריק. אולי.
66. שרוכים - הסדרה הקטנה # / דומניקו סטרנונה
3*. הוא התחתן צעיר, אחרי 12 שנים התאהב במישהי צעירה ועזב את הבית. אישתו כותבת לו מכתבים, דורשת הסברים, יש להם שני ילדים, מה יהיה מה יהיה? מלודרמה אנמית משהו, על רקע אג'נדה של פקפוק במוסד הנישואים, כתיבה יבשושית ולא מרגשת. לא נשארתי עד הסוף כדי להבין מה הקטע של שרוכים אבל יש מי שאמר שלא כל דבר צריך להבין...
|
