דיקטטורה צבאית, 1974. זוג צעיר נעלם מבלי להשאיר עקבות. היא כימאית, מרצה באוניברסיטת סאו פאולו, הוא פיזיקאי העובד במפעל. בהלת המשפחה והחברים, חיפושים בלתי פוסקים, כל שביב מידע מלבה מחדש את התקווה, סבל בל יתואר ומועקת האי-וודאות. מאוחר יותר מתבררת המציאות הטרגית, הוודאית: השניים היו חברי מחתרת שנחטפו, עונו ונרצחו. אולי ב"בית המוות" בפטרופוליס? דבר לא אושר, והם נכללים עד היום ברשימת ה"נעלמים".


נעלמים, אך לא נשכחים. הספר הזה נכתב לא כדי לתעד את משטר הטרור של המדינה, אלא כדי להציב אותנו בתוך הכאב והזיכרון. ק., גיבור הספר, מתייסר מתוך אהבת אב ורגשות אשם: איך יכול היה שלא לשים לב למתרחש אצל בתו, הוא, שהיה בעצמו חבר מחתרת יהודי בפולין מולדתו? במהלך הקריאה אנו עוקבים אחר צעדיה המיוסרים של המשפחה, הפונה לבקש עזרה בתוך ברזיל ומחוצה לה, ונאלצת להתמודד עם סוכני הדיכוי, עם מלשינים, עם סחטנים, עם השקר, הלעג, ההשפלה, הפחדנות, האכזריות.


ספר זה ימלא חלל חשוב ביותר בביבליוגרפיה שלנו, חלל שרבים אינם מודעים אליו או מסתירים אותו.