פאריס, חורף 1995. מזה כמה ימים שהתחבורה הציבורית שובתת. אין אוטובוסים, אין מטרו, אין רכבות, מוניות כמעט ולא רואים. מדי בוקר יוצאים המוני פריסאים לרחובות, במעילים, צעיפים, כובעים, כפפות, תהלוכה בלתי - פוסקת בשלל צבעים וטעמים - מהם על רולר סקטים, אופניים, קטנועים, חלקם מנסים לעצור טרמפ, אלפי אנשים מכתתים רגליהם בדרכם לעבודה. עם ערב הם חוזרים לביתם תשושים, לאחר שעות של צעידה ברחובותיה הקפואים של עיר האורות. מצב בלתי רגיל, פסק זמן ממציאות בנאלית. אשה צעירה עוצרת טרמפ לגבר כסוף שיער - לור פוגשת בפרדריק. הוא נכנס למכוניתה, הם בקושי מחליפים ביניהם שני משפטים, וזהו. משהו קורה לה. היא נמשכת אל הגבר הזה, במעיל העור, בסוודר בגולף השחור, שעיניו וגבותיו שחורות, והריח שלו - מיזוג של טבק קל, מי - קולון ועור - פשוט משגע אותה. מחר, שבת, יום אותו מנצלים בצרפת להעברת דירות, שכן הכבישים בעיר פחות עמוסים, לור תעבור לגור עם פרנסואה - ארוסה. מחר בערב היא תישן במיטה שלא משמיעה רעשים, מיטתו של פרנסואה. לעולם לא תשמע יותר את הדהוד הקפיצים המתפרקים הללו. הכל כבר ארוז בקרטונים, ומחר תתחיל חיים חדשים, חיים בזוג. אבל היום, יום שישי, זה יומה האחרון כאשה חופשייה...

שם הספר
אשתו