פרק ראשון: בית על העץ


מישהו דפק בדלת, ננסי לא היתה לגמרי בטוחה ששמעה את הדפיקה. עם כל הסערה הזאת והרוח בחוץ, היה קשה לדעת. זה נשמע כמו נקישה קלה בגב האצבעות, נגיעה מהוססת, לא החלטית, כמו ענף שמתחכך בקיר הבית. ננסי הציצה בשעון. אבל כן, ארבע וחצי, זואי אמרה שתבוא בארבע וחצי. ננסי כמעט שכחה שהיא צריכה לבוא, אף-על-פי שהן קבעו את זה בטלפון רק כמה שעות קודם לכן. למה היא לא מצלצלת בפעמון?


כשננסי פתחה את הדלת הגדולה, פנימה אל תוך הבית, משב רוח פרוע טפח על פניה וטיפות גשם זעירות עיקצצו לה בעיניים וטשטשו את הראייה. הדבר הראשון שהבחינה בו היו ענפי העץ המשתוללים באור היום הנמוך של אחר-הצהריים. לקח לה עוד הרף-עין כדי לקלוט את הצללית של האישה שעומדת שם, מכונסת בתוך מעיל גשם מוגף, מתמזגת לגמרי עם מזג האוויר. אולי תרם לזה גם הצבע של מעיל הגשם שלה, צבע של גשם, לא אפור ולא תכלת ולא חאקי אלא הכל ביחד.


הדמות שלפה את עצמה מתוך הרקע והתקרבה צעד אחד אל ננסי, הושיטה את היד ואמרה, זואי. עכשיו ננסי יכלה להבחין קצת יותר בפּנים המוצלים שלה, המוסתרים בתוך עמימות הצבעים מסביב. היא דיברה בקול חלש, לא מנסה לגבור על רעש המים הניתכים על הגינה שבחזית הבית, לא מוטרדת מן האפשרות שננסי אולי לא תשמע אותה. ננסי דווקא שמעה, אבל לא לחצה מייד את היד המושטת, אלא פינתה את הדרך ואמרה תיכנסי, תיכנסי. רק כשהצעירה הזרה עמדה בתוך הפרוזדור המוביל אל פנים הבית, ננסי הסתובבה אליה והושיטה את היד ללחיצה.


כף היד של זואי היתה לחה, והלחיצה, כצפוי, זהירה ורפה, כאילו היא חוששת להטביע את קווי כף היד שלה באלה של ננסי. כי אם עכשיו היא נכנסת לתוך הבית של ננסי, ואולי עוד כמה רגעים היא תיכנס לתוך חייה, כדאי שתשמור לעצמה גם אפשרות נסיגה.


גם לננסי היה חשוב באותו רגע שתהיה לה האוֹפּציה לשנות את דעתה. רק כך היא אולי יכולה –אם היא באמת יכולה – לעשות את הצעד הזה, שכל-כך קשה לה. עכשיו פתאום היא הרגישה שבעצם לא התכוננה מספיק לקראת הרגע הזה, והנה היא כבר עומדת פנים אל פנים מול זואי, ואין לאן לסגת.


אַיי’ם ננסי, היא אמרה, וזואי חייכה וענתה, נַייס טוּ מיט יוּ.


ישראלית, ננסי חשבה לעצמה, סתם ככה בלי סיבה. אולי זה החיוך – אבל מה הופך חיוך לישראלי? – אולי המבטא, אבל עדיין לא נשמע שום מבטא. סתם, אינטואיציה, כמו גידי שהיה מזהה ישראלים מקילומטר. אולי היא ישראלית שחיה כאן בניו אינגלנד כבר הרבה שנים, ובכל זאת. משהו. ננסי לא רצתה לשאול. היא תתייחס רק למה שזואי תספר לה על עצמה. היא לא מטופלת חדשה שלה, היא דיירת פוטנציאלית. זה לא אותו הדבר.


לא, זואי לא רוצה לפשוט את המעיל, אבל ננסי אומרת לה, תני לו קצת להתייבש, בקול שמשכנע אותה לפשוט את המעיל ואת הצעיף, ולהשעין את המטרייה הרטובה והסגורה אל הקיר.


ננסי שׂמֵחה שהמדרגות אל החדר לא עוברות בתוך הבית ממש, על כל פנים לא בתוך הסלון, ואפשר לעלות אליו ישר מתוך מבוא הכניסה הקטן שהן עומדות בו כרגע, קרובות מאוד, כמעט נוגעות זו בזו. אולי ככה זה יהיה יותר קל, מעין עיסקה צדדית שלא תשפיע יותר מדי על חייה.


בואי אחרַי, ננסי אומרת ומתחילה לטפס במדרגות. ואז היא נעצרת, ומציעה, לכי אַת קדימה, והיא עצמה עולה בעקבותיה כמה מדרגות מתחתיה, נותנת לזואי לגלות את הדרך בעצמה.


הבית דומם, השטיח הרך והבהיר שעל המדרגות בולע את צעדיהן, ובכל זאת באוזניים של ננסי מהדהדים קולות של ריצה על המדרגות, הטפיפה הקלילה של דפי, שמדלגת בכפות רגליים קטנות, ממהרת אל החדר של אבא, שם למעלה בקצה המדרגות – החדר הזה שזואי תיכף תיכנס אליו בפעם הראשונה בלי לדעת כלום. ננסי עדיין יכולה לשמוע בבירור את הקול של גידי בוקע מתוך החדר כשהוא צועק לילדה: תיזהרי לא לשבור את הראש, דפי! ואת התשובה של דפי בקול נמוך, שלא בטוח שגידי יכול לשמוע, אי-אפשר לשבור את הראש על שטיח, אבא. חכה לי, אל תתחיל בלעדי.


גם ננסי נהגה לעלות לשם מפעם לפעם, והיא היתה נזהרת מאוד דווקא בגלל השטיח – לא השטיח הזה שהן דורכות אליו עכשיו, השטיח שהיה להם אז, שכבר הקריח באמצע כל מדרגה. היא היתה עולה עם סיר מלא פּוֹפּ-קוֹרן, לפעמים עם מים קרים, למרות שדפי העדיפה קוקה קולה, כמו בקולנוע. גידי ודפי לא כל-כך אהבו שהיא עולה לשם, לפחות ככה היה נדמה לה. דפי קראה לזה החדר של אבא, ולָךְ יש החדר שלָךְ, היא אמרה, עם כל הפציינטים שלָךְ, שלאף אחד אסור להיכנס אליו. רק לחדר שלי כולם נכנסים, לי אין שום פרטיות בבית הזה.


להיכנס? זואי נעצרת לפני הכניסה לחדר, אף-על-פי שהדלת פתוחה.


בטח, בטח, תיכנסי, ננסי עומדת כמה מדרגות מתחתיה, האור מצד ימין, מייד בכניסה.


איזה שולחן גדול, זואי מתעלמת לגמרי מהמיטה החדשה הגדולה, מכיסוי הטלאים החום-אדמדם שמכסה את כולה, מהכריות הרכות המונחות עליה, ומהחלון המוארך הפונה אל הגגות של השכנים. שולחן הכתיבה. אי-אפשר להתעלם ממנו – שולחן עץ כהה, שתופס את רוב החדר, כמו דוב גדול, חום, רובץ על השטיח בצבע חול-ים בהיר. דוב שְֹבַע קרבות, מתנשם בכבדות. את המלחמות שלו הוא כבר עשה, עכשיו הוא נח פְּשוּט איברים, ואם לא יעירו אותו משנתו הוא יכול להישאר ככה, דוֹמם, לעוד שנים רבות, כמו שולחן. לכבוד הדייר או הדיירת החדשים, ננסי הספיקה בכל זאת לרוקן את המגירות, שנפתחות רק בכוח, מכל אלבומי התמונות שרק לפני כמה חודשים דחסה לתוכן.


שם בדיוק, במקום ששולחן הכתיבה עומד עכשיו, עמדה הספה ההיא, עם בד ריפוד צבעוני שהם הביאו מישראל, לפני שנים, ושגידי אהב להשתרע עליה, עם הנעליים. גם דפי אהבה להתגנב ולשכב על-יד אבא בשקט, בלי להפריע, עד שהוא יגמור לנוח והם יוכלו לצפות ביוּטיוּבּ בסרטים שהם אוהבים. ננסי לא היתה צריכה לזרוק את הספה ההיא. יש רהיטים שלא זורקים גם אם הם מתיישנים. אם הספה היתה נשארת, יכול להיות שהכל היה שונה. גם המיטה הגדולה הזאת שזואי מתעלמת ממנה עכשיו – גם היא לא היתה נכנסת לחדר, ואין מה לדבר על שולחן הכתיבה הזה, שמהרגע הראשון ננסי לא רצתה אותו בבית.


כמה קל היה להשפיע עליה באותם ימים. הרי היא מיוזמתה לעולם לא היתה דוחסת אל החדר שולחן ענקי כזה, שאף אחד לא צריך. אבל היה קיץ, דפי נסעה לבקר את גידי בתל-אביב, והיתה רחוקה כל-כך. אי-אפשר היה לשוחח איתה, להסביר לה, להכין אותה לכל השינויים שהיא עושה בחדר של אבא שלה. ולארי – לארי בא אליה בנימוקים מעשיים, כל-כך הגיוניים, וטען שהשינויים מבורכים, והיא עוד תוֹדֶה לו על כך, עד שהרגישה מטופשת לסרב לו. לא היה לה עם מי להתייעץ, ובסופו של דבר עשתה כל מה שהוא דרש.


עכשיו ננסי מחייכת לעצמה בלב בחיוך מריר. היועצת הנכבדת, שמייעצת לכל-כך הרבה זוגות, ליחידים, שָנים על גבי שָנים, דווקא לה לא היה עם מי להתייעץ לפני שהיא עושה מהלך כזה.


מוצא חן בעיני, זואי אומרת, בלי לנחש מה זה אומר שהחדר מוצא חן בעיניה. ננסי אפילו לא הספיקה להכין עותק של חוזה, כזה שמורידים מהאינטרנט. עד כדי כך היא לא האמינה שכבר, מייד, ביום אחד, היא תשכיר את החדר ושזה יהיה כל-כך פשוט.


לא הכנתי אפילו חוזה, היא משמיעה ציחקוק קל, לא חשבתי שנתקדם כל-כך מהר.


אבל חתימת החוזה הופכת לשיחה קטנה בין שתיהן, ודי מהר הן חותמות על נייר, סתם נייר, אֵיי-ארבע, שננסי משרבטת עליו בלשון כאילו-רשמית חוזה בין המשכירה, מצד אחד, לשוכרת, מצד שני, חדר עם פינת מטבח, שירותים, מקלחת. לחצי שנה. זה מה שזואי מציעה, וננסי מסכימה.


אני יכולה להישאר כאן עוד קצת?


בטח, עכשיו שיש לך מפתח. כמה שאת רוצה. את לא צריכה להודיע לי מתי את באה ומתי את הולכת. פשוט תיכנסי, יש לך מפתח לדלת, לחדר ולגראז’, מתי שאת רוצה. כמה שאת רוצה.


פתאום הנוכחות של זואי הופכת להיות ברורה, כאילו החדר הזה חיכה כל החודשים האלה רק לה. ועושה רושם שהוא בדיוק מתאים לה. כשהיא חותמת על הנייר שעכשיו הוא חוזה, כל ההססנות נעלמת מן התנועות שלה. ביד בטוחה היא כותבת את שמה וחותמת אותו.


גם ננסי רגועה יותר, עם הבחורה הזאת שרוצה להיות סופרת ועדיין אי-אפשר לדעת מה מהרצון שלה בכלל יתגשם. אולי דווקא כאן, בחדר המסוכסך הזה, היא תשב ותצליח לכתוב, ומשהו טוב וחיובי לעולם ייצא מכל מה שנחווה כאן לפני-כן. דווקא היא, שלא מכירה את דפי, שהגיעה לכאן שנים אחרי שגידי עזב, וחודשים אחרי שאפילו לארי כבר מתקשר הרבה פחות והקשר איתו הולך ומתפוגג.


איזו הבטחה נפלאה לארי היה כשננסי פגשה אותו בפעם הראשונה. זה לא יכול היה להיות יותר מושלם. היא כמעט לא פגשה גברים חדשים באותה תקופה, כבר התרגלה לבדידות של עצמה, לחיים שלה ושל דפי, עם הטלפונים מדי פעם לגידי בתל-אביב ושיחות הסקייפּ הממושכות של דפי איתו. יש לה המטופלים שלה, היא אמרה לעצמה, והיא צריכה כל רגע פנוי כדי לנוח מהם, לחזור לעצמה אחרי שהיא מבלה כל-כך הרבה שעות בתוך חיים של אנשים אחרים.


נסיבות ההיכרות ביניהם לא היו משמחות. זה היה אולי המקום האחרון שבו ננסי היתה מצפה לפגוש גבר פנוי, ועוד בן גילה, ומתאים מכל הבחינות. דווקא שם, בסלון של רות ואהוד. באותו היום שרות הוציאה את אהוד מ’מסצ’וּסטס ג’נרל הוֹספּיטל’ לערב אחד כדי שיחגוג את יום ההולדת השישים-ותשעה בבית, והזמינה גם את ננסי למסיבה.


ההזמנה הגיעה ביום המסיבה עצמה, מפני שאי-אפשר היה לדעת אם רות תקבל אישור להוציא את אהוד מבית החולים, ומה יהיה מצבו, והיה ברור כבר שהוא הולך ומידרדר. ההודעה על המסיבה עברה בין החברים הישראלים של רות ואהוד כמו הודעת גיוס למילואים, כמו שננסי זכרה מן השנים שהם חיו בתל-אביב. אחד מטלפן לשני, ובקשר סמוי מן העין, בתוך דקות אחדות כולם יודעים.


שניהם, גם רות וגם אהוד, היו ודאי מעדיפים להזמין את גידי, ולא אותה, כי גידי הוא עצם מעצמם, בשר מבשרם, קשור אליהם בהבטחה של נצח. הוא שלהם גם אחרי שעזב את החבורה ה”ישראלית” בניו אינגלנד, למרות שלא כולם שם ישראלים, וחזר לתל-אביב. וגם מי יודע מתי ישוב לבקר, עכשיו כשיש לו בארץ אישה חדשה, צעירה, שהם עדיין לא מכירים, ועוד תינוק קטן, ישראלי, שהופך אותו שוב לאבא אחרי כל-כך הרבה שנים. אבל בנסיבות הקיימות, מבחינתם, ננסי עדיין מייצגת אותו.


אפשר לומר לזכותם שהם ממשיכים להזמין אותה למסיבות שלהם גם בלי גידי. ולא רק רות ואהוד. כל החברים הוותיקים מלפני הגירושים מקפידים להזמין אותה, כאילו עדיין יש להם אחריות כלפיה. ננסי עדיין צעירה, הם אומרים, הרבה יותר צעירה מגידי, אז שתכיר אנשים, אולי סוף-סוף תידבק עם מישהו. קשה להאמין שהיא תתקרב שוב לבחור ישראלי, הם אומרים כשנדמה להם שהיא לא שומעת, לזה הם כבר לא מאמינים אחרי כל מה שקרה איתה ועם גידי. אבל הם מגויסים למשימה משותפת, שמובנת לכולם גם אם לא משוחחים עליה בפניה – לסדר לה “פרק בֵּית” כמו שהם אומרים, שלא תהיה לבד כל-כך הרבה זמן.


באותו ערב אהוד כבר היה מותש, בסוף הכוחות שלו. הוא ישב כפוף, חיוור, בחולצה סגולה בהירה שהיתה עכשיו גדולה מדי וצבעונית מדי. הכורסה גוננה עליו מכל הצדדים, כמו בונקר. בעיניים תשושות הוא ניסה לעקוב אחרי מה שאנשים מדברים, אבל לא הצליח להשתלב בשום שיחה. הסנטר שלו היה שמוט, הפה רפוי בחיוך קפוא, מתנצל. הזרועות היו דקות בתוך השרוולים הרחבים, וכפות הידיים גרומות וחסרות תנועה, מונחות בצדדים כמבקשות עזרה, משהו שיחלץ אותן מתוך חומות הכורסה.


כשננסי נכנסה לסלון שלהם והתקרבה אליו, הוא נראה לה זקן, מבוגר בהרבה מכל האחרים. הכורסה שעליה ישב היתה מוצבת במקום מרכזי, מתחת למדרגות, עם הפנים לגינה, אבל אהוד נראה בתוכה מבודד, על אי משלו, משקיף בעיניים חצי-עצומות על המתרחש, בערנות כבויה. ובכל זאת העיניים שלו נפקחו מעט לקראתה, וצבען היה עדיין כחול, אבל עטוף ברק מוזר, כמו דמעות, או כמו ערפל, מין קרום דק נוצץ שחוצץ בינו לבין העולם. הוא עיקם את הפה למשהו דמוי-חיוך, חושף שיניים שכבר לא במצב טוב. הגעת, הוא אמר בקול גבוה אבל כמעט בלחישה, והיא אמרה, הֶפּי בֶּרסדיי. הוא חזר אחריה בציניות שהיא הכירה כל-כך הרבה שנים. הֶפּי, הֶפי, הוא אמר באיטיות, מתאמץ על כל מילה, איך אפשר לא להיות הֶפי.


אחר-כך שאל בלי להסתכל לה בעיניים, מה נשמע?


הכל בסדר, היא ענתה במהירות, דפי נסעה לישראל.


אהוד הרים עיניים בהפתעה. לגידי?


כן, לגידי.


עכשיו העיניים שלו עקבו אחריה בלי להרפות, מחפשות לא רק את המילים אלא גם את כל הסיפור, סיפור שהיא דווקא לא כל-כך רוצה לספר.


אז החלטתם לספר לה, הגיע הזמן.


הוא אמר את הדברים בשקט, בטון שלא נשמעה בו נזיפה, למרות שכבר כמה פעמים הוא הזהיר אותה כשבאה לבקר אותו בבית החולים, והזהיר גם את גידי, בשיחות הטלפון הקבועות שלהם – הזהיר שחייבים לשתף את הילדה, שהיא חייבת לדעת שלאבא שלה יש כבר משפחה אחרת, בישראל, והוא מתפלא איך ננסי, עם מקצוע כמו שלה, דוחה עניין חשוב כזה כל-כך הרבה זמן, ואיך גידי, החייל הכי אמיץ שלו, לא אוזר אומץ לספר את זה לילדה פעם אחת ולתמיד.


ננסי הסתכלה בעיניים הכחולות שלו, בעור הפנים שאיבד את צבעו החי וקיבל גוון צהבהב-ירקרק, עור שלא מגיעה אליו אספקת דם טרי והוא מחוויר והופך לשקוף, שייך כבר לעולם אחר. היא לא העזה להגיד לו שבעצם הם לא סיפרו לדפי שום דבר גם עכשיו, שהם נתנו לה לנסוע לבקר את אבא בתל-אביב בלי לדעת לאיזו סיטואציה היא נוסעת. ולמה בעצם? היא שאלה את עצמה עכשיו. אולי הם פשוט פחדנים, פחדנים שלא מסוגלים לעמוד מול הבת הקטנה שלהם ולשתף אותה בדבר כל-כך בסיסי, למרות שהיא כבר בת ארבע-עשרה. היא תפגוש את המשפחה החדשה שלה באופן טבעי, ככה הם העדיפו לתאר את זה בינם לבין עצמם, וככה גם אמרו זה לזה בשיחת הטלפון היחידה שניהלו ביניהם בעניין הזה, כשדפי לא היתה בבית, כדי שלא תשמע חצאי משפטים. היא תהיה שם והיא תכיר את נועה ואת רועי הקטן, הם אמרו, וזה הכי טבעי. כאילו שהעובדה שלאבא יש ילד קטן, חצי אח שלה, זה הדבר הכי טבעי בשבילה.


יפה, יפה, אהוד אמר, ככה זה טוב לכולם. הוא אמר את זה כאילו זאת היתה משימה אישית שלו, משימה שהוא הצליח להשלים רגע לפני שלא יוכל יותר למלא שום משימה אחרת. והיא היתה פחדנית קודם והיתה פחדנית גם עכשיו, ונשמה לרווחה כשגבר שלא הכירה ניגש אל אהוד באותו הרגע ורכן לעברו, בלי ללחוץ לו את היד. היא לא שמעה על מה הם מדברים, היא התרחקה משניהם וחיפשה לעצמה כוסית יין, כדי לא לבכות.


רות, אישתו של אהוד, ניסתה להתנהג בעליצות. היה לה חשוב שזה ייראה כמו מסיבת יום הולדת, שיהיה אפשר להניח קצת בצד את המחלה של אהוד, לשכוח אותה ולחגוג. ננסי הרגישה שדווקא בערב הזה – יותר מאשר בערבים אחרים שאהוד נכח בהם וכבר היה חולה – דווקא הערב המחלה שלו ממלאת את כל חלל הסלון, אופפת את כל הנוכחים, ואת כל החפצים המעודנים שרות טיפחה כל השנים והניחה לראווה בסלון. היתה שם מחלה, היא יכלה לראות אותה, כמו עשן שנמהל לתוך האוויר, חסר צבע אבל מרחף ביניהם, מטשטש את החיוכים, מקהה את המילים שהם אומרים זה לזה – אפילו האור נמוך יותר בגללו.


קשה לדעת אם גם רות הרגישה כך. היא עברה בין האורחים וחייכה אל כל אחד מהם בנפרד בשפתיים משומנות ומבריקות מדי, וצל שׂערה, כמו אלומת אור אדומה, חתך את פניהם והשתקף להם בעיניים בשעה שריחפה ליד כל אחד מהם לא יותר מאשר לרגע קל. מי שהכיר אותה היטב, וננסי הכירה אותה היטב, יכול היה להבחין שאפילו היא, עם כל האוֹפּטימיות המופגנת הזאת, ודאי כבר מבינה שזוהי מסיבת פרידה יותר מאשר מסיבת יום הולדת. הוא לא יגיע לשבעים, ננסי חשבה, בלי לשתף אף אחד במחשבה הזאת. יכול להיות שזה אפילו יותר קרוב ממה שהם חושבים.


לפחות על טפיחות השכם הישראליות הם ויתרו הפעם. החברים הוותיקים, המוּכּרים לה כל-כך, רכנו אל אהוד בזה אחר זה, אבל שמרו על מרחק ולא נגעו בו. הם אפילו לא הרשו לעצמם לחיצת יד, שאת זה הוא עדיין כן היה יכול לעשות. נמנעו מכל מגע גופני איתו – בעדינות, אבל נמנעו. לא ברור מי סימן את המחיצה סביבו, שאיש לא חצה באותו הערב, הוא או האחרים, אבל המחיצה הבלתי-נראית הזאת בודדה אותו לאורך כל השעות שישב שם מקופל על הכורסה, גם כשעמדו סביבו, התכופפו לעברו, כרעו מול הברכיים שלו, או התלוצצו וניסו למשוך עוד חיוך מן השפתיים היבשות שלו, שהיתה להן הבעה קבועה. זה לא היה חיוך ולא היה שום דבר מוכר, הבעה אחרת שונה, כאילו שזה אהוד וזה לא אהוד, אהוד שהם לא לגמרי מכירים. מאוחר יותר רות התנצלה בשמו שהוא מאוד עייף והעבירה אותו בכיסא גלגלים לחדר השינה. הלילה הוא עוד יישן בבית, אבל מחר בבוקר, מייד בחזרה לבית החולים.