קצת לפני שתיים בצהריים ביום רביעי קר ומעונן, עצר מוזס מקגווייר את טנדר הפורד שלו בחריקה לפני בית אחותו פראני וצפר פעמיים.בעודו מחכה הוא נשף על ידיו, שאותן לא הצליח לחמם. החימום בטנדר לא הועיל, וחלון הנהג היה תקוע בחצי הדרך, אך מקגווייר ידע שזה לא מזג האוויר אלא העצבים. הוא נשף פעם נוספת על ידיו החפונות ושוב צפר.
הדלת נפתחה. גיסו, דיזמס הרדי, גמא את מדרגות המרפסת ואת השביל שחצה את המדשאה הקטנה בחיפזון של איש עסקים. בדרך כלל הוא היה מקדם אותו בחיוך או בברכת שלום מתחכמת, אך היום היו פניו קפואים ועיניו מושפלות. הוא לבש מכנסי ג´ינס ומעיל כבד ונעל מגפי הליכה. ידיו היו תחובות בכיסיו, ותחת אחת מזרועותיו נשא חבילה קשורה בחבל. המעיל, חשב מקגווייר, הוא רעיון טוב, לא כל כך בגלל הקור אלא כדי להסוות את העובדה שהוא לובש אפוד מגן ונושא נשק.
הרדי בן החמישים ושתיים היה צעיר ממקגווייר בשנתיים. השניים הכירו במשך יותר משלושים שנה, מאז שירתו יחד בווייטנאם. שם גרר הרדי את מקגווייר למקום מחסה בעיצומו של קרב קשה — שניהם נפגעו, שניהם זכו באות "הלב הסגול". אולם הרדי הציל את חייו של מקגווייר, והקשר ביניהם נשמר ויישמר לעד.
כשניסיונותיו הראשונים של הרדי בחייו הבוגרים עלו בתוהו, הוא עבד במשך שנים בבר של מוזס, "ליטל שמרוק", ולבסוף, כשהרדי שוב היה מוכן לסכן את חייו ולהתחייב, הוא הפך לשותף רביעי בבר. הוא התחתן עם אחותו של מקגווייר והיה סנדקה של אחת מבנותיו, כשם שמוזס היה הסנדק של בתו. משפחה.
הרדי נכנס לרכב והטיל את החבילה על המושב ביניהם. "הנה האפוד שלך. היה לי אחד מיותר." נראה שאמירת הדברים התישה אותו. הוא נשם עמוק, וכשהטנדר נכנס להילוך, העיף מבט אחרון אל ביתו. הוא פנה אל גיסו ושאל, "איזה אקדח יש לך?"
מקגווייר החווה על כיסוי הטנדר שמעבר לכתפו. "יש לי חמישים כדורים, ורובה הציד שלי עטוף בברזנט מאחור."
"שנים-עשר גֵייג´?"
"כן, ושם" — מקגווייר הצביע על תא הכפפות — "נמצא הזיג שלי."
"אוטומטי?"
הוא קלט את אי-שביעות הרצון בקולו של הרדי. "לא תמיד הם נתקעים," אמר.
"מספיקה פעם אחת."
"אני ממילא מתכוון להשתמש ברובה."
הטנדר פנה פעמיים, והגברים נסעו בדממה עד רחוב גירי. מקגווייר נשף שוב על ידיו. לבסוף הרדי דיבר. "זה בסדר מצדך?"
מקגווייר הסתכל לעבר המושב, ועיניו הכהות היו אטומות. "בסדר גמור. ומצדך?"
הרדי הניע את פיו וניענע בראשו. "אני לא רואה שום ברֵרה."
"כי אין בררה."
"אני יודע. אני יודע. פשוט..."
"תמיד יש בררה?"
"בדרך כלל."
"לא הפעם." מקגווייר קטע את השיחה בקוצר רוח. הוא האיץ בזעם באור צהוב. "כבר ניסית את כולן."
"אולי לא את כולן. זה מה שמדאיג אותי. זה עיתוי גרוע להיעצר, אתה לא חושב?"
מקגווייר נגע בבלמים והאט קצת. הוא הלם בלוח המחוונים. "קדימה, חימום, תעבוד כבר. חרא."
הרדי התעלם מן ההתפרצות. "אני פשוט חושב," אמר, "שנעשה את זה, ומה אז?"
"ואז אנחנו בחיים, מה דעתך על זה? אם לא, אנחנו לא. זה פשוט מאוד." הרמזור הבא היה אדום, והוא נאלץ לעצור. הוא ניצל את הרגע כדי ליצור קשר עין. "כמה אנשים החבר´ה האלה צריכים להרוג, דיז? כמה הם כבר הרגו?"
"לכאורה..."
"אל תדבר שטויות. יש לך ספק, סביר או אחר?"
"לא."
"אז אל תגיד ´לכאורה´. אתה לא מאמין בזה בעצמך."
"בסדר, אבל אולי אֵייב יכול לערב את האף-בי-איי. זה שהוא הולך עכשיו לבד לעצור את החבר´ה האלה..."
"הוא לא יהיה לבד. אנחנו נגבה אותו."
הרדי לעס את פנים לחיו. "אנחנו לא שוטרים."
"יפה אמרת. אין זמן לקרוא לאף-בי-איי, דיז. אין זמן לשכנע שום מנגנון בירוקרטי לפעול. דווקא אתה אמור לדעת את זה."
"אני רק אומר שאם היה לנו עוד קצת זמן..."
מקגווייר ניענע בראשו. "נגמר הזמן, דיז. אם הם יחליטו שאתה הבא בתור — והייתי בהחלט מהמר על זה — הם יגיעו אליך היום, אולי מחר; לא יעניין אותם אם פראני תהיה במכונית, או הילדים. אין לך סיכוי. כמו לאחרים."
"אני יודע. אני יודע שאתה צודק."
"ועוד איך." האור התחלף. מקגווייר לחץ על הגז ופרץ קדימה. "נראה לך שאני רוצה להיות כאן? אני לא רוצה להיות כאן."
"אני כל הזמן חושב על החוק..."
מקגווייר נחר. "החוק. החוק היקר והמחורבן שלך. הוא יגן עליך, נכון? כמו על האחרים?"
"אלה החיים שלי, מוז. אני אמור להאמין בזה, לא?"
"החוק הוא לא החיים שלך. הוא העבודה שלך. החיים שלך הם משהו אחר לגמרי. החוק הראשון הוא שאתה מגן על החיים שלך ושל האנשים שאתה אוהב."
הרדי בהה מבעד לחלון. מקגווייר היה מוצף אדרנלין. "לחבר´ה האלה לא אכפת משום דבר, דיז. זה עדיין לא ברור לך? החוק, או לפחות השוטרים בעיר הזאת, נמצאים בכיס שלהם. זה לא הוגן ולא סביר, בסדר, אבל זה מה שקרה. אז כל מה שנשאר עכשיו זה שהם יוציאו אותך ואת החבר החטטן שלך אייב, והכול ייגמר. הם ינצחו. החיים יחזרו לשגרה. אלא ששניכם תהיו מתים, ואולי גם אחותי, ואני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה." עיניו סקרו את המושב. "אתה אומר לי שאחרי כל מה שנחרב, אתה לא מבין את זה? אתה לא בטוח במאה אחוז שזה יכול לקרות? שזה עומד לקרות?"
"לא. אני מבין בהחלט, מוז. אין לי מושג איך הגענו לשם, זה הכול. זה לגמרי לא מציאותי."
"כן, טוב, תזכור את וייטנאם. גם זה היה לא מציאותי עד שהכדורים התחילו לעוף. גם מרכז הסחר העולמי היה די לא מציאותי, כשחושבים על זה. אתה חושב שאנשים הם הגיוניים, אתה חושב שיש חוקים. ואז מה קורה? פתאום אין."
"בסדר. אבל אנחנו לא נכנסים ומתחילים לירות, מוז. אנחנו מגבים את אייב, וזה הכול."
"מה שתגיד."
"אלא אם כן משהו ישתבש."
מקגווייר הציץ לעברו שוב, ולא ידע אם הוא רציני או לא. הרדי היה מסוגל להתבדח אפילו בזמן הוצאתו להורג. הטנדר פנה לכביש המהיר בכיוון דרום. הרדי שלף קופסה מכיס הז´קט, הניח אותה בחיקו והרים את המכסה. הוא שלח יד מתחת לזרועו ושלף את אקדח הקולט המשטרתי המיוחד, מפלדה כחולה, שנשא שנים רבות קודם לכן, כשהיה שוטר. הוא פתח את התוף, סובב אותו והחל לשלוף מן הקופסה כדורי 0.357 מצופי נחושת ובעלי חוד חלול, ולמלא את בתי הבליעה.
כאשר ששת הכדורים היו במקומם, הוא סגר את התוף והטמין את האקדח חזרה בנרתיק, ואז שלף תוף שני מכיסו. קליק, קליק, קליק נחתו הכדורים בבתי הבליעה. הוא ישב ומילא בשיטתיות את המטעֵן המהיר.