דירוגים › אמנות

ב-1994 יצאה לאור ביוגרפיה של המשורר והמחזאי ברטולט ברכט, וגרמה למהומה גדולה בקרב אנשי תיאטרון וספרות. בספרו, "חייו ושקריו של ברטולט ברכט", טען פרופ' ג'ון פיוג'י בין השאר, שברכט כתב חלקים קטנים בלבד מהמחזות עליהם הוא חתום (למעט השירים), ושרוב הרעיונות

אתחיל מזה שאני לא חובב קריאת מחזות. על המחזה הזה שמעתי מאבי לא פעם ולא פעמיים. שאלת השאלות שבלב המחזה: כולם נהיים קרנפים, ורק אני נשארתי בנאדם? תמיד הרגשתי קצת שונה בנוף, העדר שם בחוץ ואני בתוכי פנימה. הם לעומת אני, אני לא הם, הם התחילו ללכת בעדר

מחזה מעניין ומשעשע על 2 גברים, כנראה הומלסים עם כובעים שמחכים לאדם בשם 'גודו' שפשוט לא מגיע יום אחרי יום שהם מחכים לו, השם Godot נשמע דומה באנגלית לGod אבל בקט טען בתוקף שאם זה היה בנוגע לאלוהים, הוא היה כותב God ולא גודו. בתחילת המחזה 2 הגברים מדברי

לא הכרתי את המחזה הזה, ולקח לי זמן למצוא עותק שלו. לא ידעתי למה אני נכנס כאשר התחלתי אותו, ועכשיו כן ברור לי למה הוא פחות מוכר. המחזה הזה הרבה יותר "גולמי" ו"לא מלוטש" מיתר המחזות של שייקספיר. מעריכים ששייקספיר כתב אותו יחד עם מחזאי נוסף, ושהוא עלה

הקומדיה הרומית הכי טובה שקראתי. זו אחת הקומדיות הכי משפיעות על ההיסטוריה של המחזה הקומי, ואפשר להבין למה. העלילה היא על שני זוגות אחים, אבות ובנים. איש אחד מוליד שני בנים, בן אחד הוא נותן לאימוץ לאחיו העירוני והבוהמייני, שמגדל אותו בשיטה ליברלית יחסי

אני לא מאוד אוהב את הקומדיות הרומאיות. ההומור שלהן די בסיסי, העלילות חוזרות על עצמן, והן מתבססות הרבה על הופעת השחקנים מאשר על הטקסט הכתוב, אז לפעמים אפשר להבין מהקריאה איך סצנה מסוימת תהיה מצחיקה אם היא תומחז, אבל לא לצחוק מהקריאה בלבד. ובכל זאת, כמ

נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי. הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן

קורה לי הרבה שאני נכנס למשהו כל כך חזק שזה ממלא נתח רציני מהמחשבה שלי, לפני כחצי שנה היו אלו מחזות יוונים, בשבועיים וחצי האחרונים אלו מחזות של שייקספיר. התעסקות שכזו תמיד מובילה לעולם תוכן שהוא כל כך רחב ומרהיב שכול כיוון שתלך בו תמיד תמצא בו תוכן יי

אמ;לק: מחזה די מרתק, גם אם יש בו מספר פגמים. המחזה מעבד את הקונספט הכללי של מיתוס אדיפוס למצרים העתיקה, ובמקום ההתמקדות של סופוקלס ברצח האב והנישואין לאם, מתמקד באדיפוס בתור שליט שבא "יש מאין" לאחר שהוא מביס את הספינקס. די קל להבין את האלגוריה הברו

"ויתרת, אך עודך עוין, וגם מגזים בזעמך, אך אלה שטבעם כזה הם בעיקר סובלים, ובצדק, מאפיים." זה המחזה היווני הראשון שקראתי, ובין האחרונים שאני כותב עליהם כאן, לאחר שהספקתי כבר לכתוב על עשרות מחזות אחרים. למה רק עכשיו אני כותב על אדיפוס? כי את אדיפוס המל

קריירת הכתיבה של שייקספיר היא מן הפוריות והמרשימות ביותר בעולם הספרות. הוא כתב כ־34 יצירות לאורך כ־20 שנה, שבר את חוקי הכתיבה המקובלים לתקופתו שנוסחו על ידי אריסטו ב"פואטיקה", יצר עומק רגשי ופילוסופי במחזותיו שעולם הספרות הצליח לשחזר רק באופן מועט גם

ניגשתי לאותלו של שייקספיר כמעט ללא ידע מקדים ובציפיות רבות. לאחר הקריאה הובהר לי מדוע זהו אחד המחזות הידועים והמוערכים ביותר של שייקספיר. היכולת המדהימה של שייקספיר לבחון תמות פילוסופיות ורגש אנושי במחזותיו היא מן הגדולות והמורכבות שיצא לי לראות. הוא

קריאת חובה לכל מי שאוהב שירה. ואפילו למי שלא, אולי זה "סם מעבר" טוב שיגרום לכם להתחבר יותר לשירה. האנתולוגיה היוונית היא אוסף של למעלה מ4,000 אפיגרמים (שירים קצרים, לרוב פחות מ6 שורות) ביוונית שנכתבו על ידי מאות יוצרים שונים במשך בערך אלף שנים. בתור

ריצ'רד השלישי הוא אחת היצירות הגדולות של שייקספיר, אם לא הגדולה ביותר לדעתי. לצערי, אני כותב את הביקורת ללא היכרות עם יצירות אחרות מז'אנר המחזות ההיסטוריים, ובכללן המחזות הקודמים ברצף ארבעת המחזות שאותם ריצ'רד השלישי חותם. בשל פער זה, כנראה שהתפספסו

ספר מטורף, ממליצה, מכריחה את חבריי לקרוא אותו, חוטפת אותם להצגה, מלא דרמה. אהבתי.