“"המיומנות חסרת אונים מול ההכרח"

כנראה הדבר שהכי אהבתי במחזה הוא התחושה הכמעט מיסטית שהוא משרה.. המקום הוא קצה העולם, הדמויות הן אך ורק אלים קדמונים וחדשים (ואיו!), אל מיתי עובר מעין צליבה קדמונית על ידי אלים אחרים על סלע באפלה, ומקהלה של אלות ים באה במרכבות מעופפות ומנחמת אותו.. רק לדמיין את התמונות האלו בראש, זה מהפנט.

הדיונים בין פרומתאוס לתומכים ואויבים הם מעניינים. פרומתאוס מוצג כאן באופן סימפטי אבל לא קדוש; הוא מאוד יהיר ושחצן, וניכר שהוא "ראש בקיר".
יש כאן דמיון מוזר לסיפור איוב התנ"כי. מעניין אם יש איזה ניתוח ספרותי שמשווה בין שני הסיפורים, נראה לי שאפשר להפיק מכך תובנות מעניינות.

בכל מקרה, פרומתאוס חוזר על עצמו קצת פה ושם, אבל היי, זה מחזה קצר (1092 שורות) אז זה נסבל.

מה שכן, הבעיה הכי גדולה כאן היא שלחוות דעה על המחזה הזה זה קצת כמו לחוות דעה על הסרט "חולית" של דני וילנב; זה חצי סיפור.
המחזה הזה היה החלק הפותח בטרילוגיה על פרומתאוס ששאר מחזותיה לא נשמרו מלבד כמה משפטים. זה ניכר.
הרבה נושאים נפתחים ונשארים פתוחים גם בסוף המחזה הזה, נושאים שכמובן נסגרו בחלקים הבאים..
אני בטוח שהייתי מעריך את המחזה הזה הרבה יותר אם הייתי קורא גם את ההמשכים האבודים.

7 \ 10 ראוי לציין שפרסי ביש שלי, בעלה של אחת, מרי שלי, כתב "המשך" למחזה הזה במאה ה19 - "פרומתאוס משוחרר" - בהתבסס על השרידים שנשארו מהמחזה האבוד של אייסכילוס. לא תורגם לעברית (עדיין) למרבה הצער, אבל אני אגיע אליו בסופו של דבר.
ראוי גם לציין שאותה האחת, מרי שלי, כינתה את ספרה הידוע ביותר "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני".”