“אני לא מאוד אוהב את הקומדיות הרומאיות. ההומור שלהן די בסיסי, העלילות חוזרות על עצמן, והן מתבססות הרבה על הופעת השחקנים מאשר על הטקסט הכתוב, אז לפעמים אפשר להבין מהקריאה איך סצנה מסוימת תהיה מצחיקה אם היא תומחז, אבל לא לצחוק מהקריאה בלבד.
ובכל זאת, כמו שמי שמכיר אותי יודע - אם יש טקסט יווני - רומי זמין, אני אקרא אותו, בפרט אם הוא קצר.
ובכך בלא ציפיות גדולות הגעתי למחזה הזה, הרביעי של פלאוטוס שאני קורא.

ושוב, לא מדובר ביצירת מופת אבודה, אבל זה מחזה לא רע בכלל, ויותר נהניתי מאשר לא נהניתי.
הבסיס כאן הוא המיתוס של עיבור אלקמנה ע"י זאוס, ואמפיטריון בתור הבעל המקורנן שאישתו שכבה עם לא אחר ממלך האלים.
בניגוד ל, ובכן, כל הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה, העלילה היא לא בתבנית ה"גבר צעיר רוצה בחורה, אביו הקמצן מנסה למנוע את זה, העבד התחמן מצליח לארגן את האיחוד המיוחל בכל זאת" (אני נשבע לכם שהקונספט המאוד ספציפי הזה הוא התבנית העלילתית של 6 מתוך 6 הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה..) אלא עלילה מיתולוגית יותר, פרודיה של המיתולוגיה אפילו. פלאוטוס קורא למחזה במבוא "טרגי-קומדיה" כי שילוב נושאים מיתולוגיים לא היה נפוץ במיוחד בקומדיות הרומאיות, אבל זו פשוט קומדיה. יש השערה במחקר שזה עיבוד לטרגדיה יוונית שהפכה כאן לקומדיה, ואם כך אז מדובר באחת הפרודיות הראשונות בהיסטוריה, שזה מגניב.

הבסיס להומור כאן הוא שזאוס והרמס מתחפשים לאמפיטריון ולעבד שלו, אז נוצר הרבה בלבול בקרב הדמויות בנוגע למה בדיוק מתרחש, למשל כשזאוס שוכב עם אלקמנה בדמות בעלה, עוזב אותה, ודקה אח"כ אמפיטריון חוזר ורב איתה כשהוא נשבע שהוא לא היה שם קודם והיא נשבעת שכן.
למרבה הצער 200 - 300 שורות מסוף המחזה, כשקומדיית הטעויות הזו מגיעה לשיא, נאבדו להיסטוריה והמחזה מקוטע. הוא נקטע ממש באמצע של קטע מצחיק כ"כ שצחקתי בקול, ולאחר הקיטוע יש לנו אפילוג יחסית משעמם ופחות הומוריסטי שכן נשמר בשלמותו.. אז זו באסה.

זה כנראה המחזה הכי טוב של פלאוטוס מבין ה4 שלו שקראתי עד כה, גם אם הוא לא ממציא את הגלגל וההומור בו מבוסס על רעיון אחד עיקרי. הוא קצר מספיק כדי שזה לא יימאס.”