“ספוילרים ל"אגמננון" למרות שכאילו.. "אגמננון" הוא החלק הראשון בטרילוגיה שהמחזה הזה הוא החלק השני בה, אז לקרוא את "נושאות הנסכים" לפניו יהיה מוזר.


בכל מקרה, המחזה הזה מכיל בערך את אותה העלילה של "אגמננון", רק כתוב משעמם ובסיסי יותר.
כמו בחלק הראשון של הטרילוגיה, יש כאן נקמה בתוך המשפחה שמתבשלת זמן רב, ואם במחזה הקודם זו הייתה קליטמנסטרה שנוקמת באגמננון על רצח הבת שלהם, כאן בנם אורסטס, נוקם בקליטמנסטרה על רצח אגמננון. דינמיקה משפחתית בריאה, כן.

אבל בניגוד למחזה הקודם, שהכיל שירי מקהלה מפעימים, עימותים ארוכים ומתוחים בין קליטמנסטרה לאגמננון ואת הדמות האייקונית של קסנדרה עם נבואותיה, כאן המחזה דל בהרבה גם מילולית וגם בהתרחשויות בו.
המקהלה הרבה פחות מרשימה, העימות בין אורסטס לאמו קצר ודי עלוב מבחינת הבנייה שלו, ושלא לדבר על כך שמשהו כמו 40% מהמחזה הוא קינה אובססיבית ובלתי פוסקת של אורסטס ואחותו אלקטרה לאבא שלהם.
כאילו.... אחיי בזאוס, אבא שלכם מילולית רצח את אחותכם... למה אתם בוכים עליו? אגמננון היה חלאה, אז לא היה אכפת לי בשיט מהקינות האלו, מה גם שהן חזרו על עצמן מבחינת הניסוח והדברים. הן כל כך חזרו על עצמן עד שהמקהלה בשלב מסוים אומרת להם "חלאס" (או בתרגום שבתאי: "אכן, אין פגם בכך שהפולחן ארוך בתור פיצוי לקבר החשוך קינות, אבל כעת, כיוון שכבר החלטת, נסה את גורלך וצא לפעול".)

בעיקרון המחזה הזה מרגיש כמו טיוטה או העתקה לא מוצלחת של "אגמננון", אם לא הבנתם עד כה. נו, נקווה ש"נוטות החסד" מסיים את הטרילוגיה כראוי. האמת שהסיום של "נושאות הנסכים" היה מצוין גם עלילתית וגם מבחינת המסר שלו, והשאיר אותי בציפייה. אם לא כל המחזה, לפחות הסיום בhigh note. כמו כן, הספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל הוא יצירת מופת שצילקה אותי כהוגן, אז אני אופטימי.

3 \ 10”