“מסע אל נבכי הנפש, נסתרות הן הרגשות אלא אם נביע אותן. זאת התחושה שאיתה יצאתי בסיום הצלילה לתעלה בסחרחרת מתמשכת של רגשות ורגשנות, טלטלה עצומה, נעה פנימה והחוצה באי רצון. נועה צדקה חושפת רובד מעצמה שרובנו על פי רוב לא מעיזים לומר בקול רם, משתיקים אותו פנימה. הבלבול, המחשבות, התהיות, הפחדים והאהבה/תיעוב העצמיים. תחושות יום יומיות לכאורה, אך מי מאיתנו מעלה אותן על כתב ועוד מצרף אותן לרצף תמונות המתאר תקופת חיים שלמה. מעורר אמוציות ללא ספק.”

“"המעבר בתעלות הדמע תקין" של נועה צדקה , כשמה של תערוכת צילום שהייתה לה במוזיאון תל אביב . נועה היא אמנית החיה ויוצרת בתל אביב, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ובאמסטרדם. מלמדת צילום בבצלאל ובקמרה אובסקורה. והכן הספר הוא 'אלבום מסע' 'יומן אהבה' 'שברי אור ועור' אשר מורכב מחומרים אוטוביוגרפיים חושפניים אישיים, שברי מילים ומשפטים באורך חשיפה של מספר שניות . ספר אשר פותח בפרק הראשון בשם "ואיך ציפיתי כל הזמן ושאלתי את הרחוב איפה האהוב שלי ?" ניתן לומר ששמו של הפרק מכיל את כולו לא רק בגלל אורך השם אלא גם בגלל משחק המילים שנראה היה לי בין המילה המתארת ציפייה , חיכיה לבין המילה צפייה בתמונה , אותם צילומים אשר צילמה ומונחים בתוך הפאזל. מעניין שהצפייה המבט כלפי חוץ אל הנוף , אל הדרך, אל הבתים אשר נשקפים דרך האוטובוס, דרך העדשה מובילים את הקורא/צופה אל הצופן מה שצפון ומוסתר בתוך הצלמת פנימה. הקריאה , החשיפה הקצרה אל שברי המשפטים המקוטעים והקצרים מצליחה להבהיר לקורא יותר מאשר תיאור מלא של מילים . בצירוף התמונות נכנסים אל עולמה הפרטי של נועה , חייה משפחתה, אביה, אימה, חגית אחותה ומאהביה ואהוביה . המסע של נועה הוא מסע אל ערים במזרח אירופה בודפשט, פראג, פולין , לא רק גם אל מחוזות כמו לונדון ואמסטרדם , אבל עיקר העין הוא אל הערים האפורות , הקרות, הערים המתות ניתן אפילו לומר , גם במובן ההיסטורי יהודי שלהם וגם אולי בעיקר בגלל הדרך בהם הם נשקפות דרך העדשה של נועה. יחד עם המסע המצולם, מתקיים מסע פנימי של נועה אל עצמה, מסע חסר גבולות , חסר הבחנה בין חוץ לפנים מאופיין לא רק בתוכן הטקסט אלא בניסיון שלו להתחבר לתמונה, למילה. הקריאה משאירה תחושה של טביעה, כאב , מערבולת של דמעות . באחד המשפטים נועה כותבת : "גם כשאני שמה את היד שנייה במים נושך אותי דג" תחושה של פגיעות לא מובחנת ומקיפה. אולי עד כדי 'ויה דלרוסה' דרך הייסורים אל עצמה. התמונות כולם בשחור אפור לבן , אין צבע , אין חיים, ואלו שכבר נמצאים מצולמים שוכבים במיטה, הרבה תמונות של גברים זרים במיטה חשופה, בחדר ריק. גם נועה במיטה, לבושה לפני שינה או אחרי שינה מסע אל תוך עצמה. "אני נוגעת לו הרבה, אני רוצה לגעת כל הזמן, אני רוצה לראות איך זה יוצא ואיך זה נראה" המסע הוא גם מסע פיזי, אפילו מסע מיני, כי רק שם במגע, בתחושות 'את האחר' ניתן לעשות הבחנה בין פנים וחוץ. למרות שנועה מנסה כל פעם להיכנס ומרשה לאחרים להיכנס אל תוכה, התחושה היא שאין מובחנות, היא זו אחותה, אחותה זו היא, הגברים שאיתם היא נפגשת ואת חלקם מצלמת הם שייכים לא שייכים לנועה. רק לקראת סופו של המסע במקום שהכי לא הייתי מצפה לו , בפולין, נועה מתחילה להרגיש את עצמה נפרדת, מובחנת : "ראיתי את פולין דרך האוטובוס הנוף נראה לי רך, הבתים לא הכאיבו לשמיים, העצים לא הכאיבו לבתים, הבתים לא הכאיבו לעצים" התחלה של גבולות, אף אחד לא מכאיב לשני, המפגש עם המציאות, עם החיים, עם נועה כבר הפסיק להיות מכאיב.וככל שהזמן עובר נועה מצליחה להרגיש רק את עצמה ללא צורך ב 'אחר' : "הגוף שלי נגמר בעור על היד הוא מובחן". סיום המסע הוא גם תחילתו של יצירת הספר, גוף הספר, כריכה, ארגון המילים , התמונות, עכשיו ניתן לומר 'הנני'. "המעבר בתעלות הדמע תקין" נועה צדקה הוצאת רסלינג”

“מסע אל נבכי הנפש, נסתרות הן הרגשות אלא אם נביע אותן. זאת התחושה שאיתה יצאתי בסיום הצלילה לתעלה בסחרחרת מתמשכת של רגשות ורגשנות, טלטלה עצומה, נעה פנימה והחוצה באי רצון. נועה צדקה חושפת רובד מעצמה שרובנו על פי רוב לא מעיזים לומר בקול רם, משתיקים אותו פנימה. הבלבול, המחשבות, התהיות, הפחדים והאהבה/תיעוב העצמיים. תחושות יום יומיות לכאורה, אך מי מאיתנו מעלה אותן על כתב ועוד מצרף אותן לרצף תמונות המתאר תקופת חיים שלמה. מעורר אמוציות ללא ספק.”

“"המעבר בתעלות הדמע תקין" של נועה צדקה , כשמה של תערוכת צילום שהייתה לה במוזיאון תל אביב . נועה היא אמנית החיה ויוצרת בתל אביב, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ובאמסטרדם. מלמדת צילום בבצלאל ובקמרה אובסקורה. והכן הספר הוא 'אלבום מסע' 'יומן אהבה' 'שברי אור ועור' אשר מורכב מחומרים אוטוביוגרפיים חושפניים אישיים, שברי מילים ומשפטים באורך חשיפה של מספר שניות . ספר אשר פותח בפרק הראשון בשם "ואיך ציפיתי כל הזמן ושאלתי את הרחוב איפה האהוב שלי ?" ניתן לומר ששמו של הפרק מכיל את כולו לא רק בגלל אורך השם אלא גם בגלל משחק המילים שנראה היה לי בין המילה המתארת ציפייה , חיכיה לבין המילה צפייה בתמונה , אותם צילומים אשר צילמה ומונחים בתוך הפאזל. מעניין שהצפייה המבט כלפי חוץ אל הנוף , אל הדרך, אל הבתים אשר נשקפים דרך האוטובוס, דרך העדשה מובילים את הקורא/צופה אל הצופן מה שצפון ומוסתר בתוך הצלמת פנימה. הקריאה , החשיפה הקצרה אל שברי המשפטים המקוטעים והקצרים מצליחה להבהיר לקורא יותר מאשר תיאור מלא של מילים . בצירוף התמונות נכנסים אל עולמה הפרטי של נועה , חייה משפחתה, אביה, אימה, חגית אחותה ומאהביה ואהוביה . המסע של נועה הוא מסע אל ערים במזרח אירופה בודפשט, פראג, פולין , לא רק גם אל מחוזות כמו לונדון ואמסטרדם , אבל עיקר העין הוא אל הערים האפורות , הקרות, הערים המתות ניתן אפילו לומר , גם במובן ההיסטורי יהודי שלהם וגם אולי בעיקר בגלל הדרך בהם הם נשקפות דרך העדשה של נועה. יחד עם המסע המצולם, מתקיים מסע פנימי של נועה אל עצמה, מסע חסר גבולות , חסר הבחנה בין חוץ לפנים מאופיין לא רק בתוכן הטקסט אלא בניסיון שלו להתחבר לתמונה, למילה. הקריאה משאירה תחושה של טביעה, כאב , מערבולת של דמעות . באחד המשפטים נועה כותבת : "גם כשאני שמה את היד שנייה במים נושך אותי דג" תחושה של פגיעות לא מובחנת ומקיפה. אולי עד כדי 'ויה דלרוסה' דרך הייסורים אל עצמה. התמונות כולם בשחור אפור לבן , אין צבע , אין חיים, ואלו שכבר נמצאים מצולמים שוכבים במיטה, הרבה תמונות של גברים זרים במיטה חשופה, בחדר ריק. גם נועה במיטה, לבושה לפני שינה או אחרי שינה מסע אל תוך עצמה. "אני נוגעת לו הרבה, אני רוצה לגעת כל הזמן, אני רוצה לראות איך זה יוצא ואיך זה נראה" המסע הוא גם מסע פיזי, אפילו מסע מיני, כי רק שם במגע, בתחושות 'את האחר' ניתן לעשות הבחנה בין פנים וחוץ. למרות שנועה מנסה כל פעם להיכנס ומרשה לאחרים להיכנס אל תוכה, התחושה היא שאין מובחנות, היא זו אחותה, אחותה זו היא, הגברים שאיתם היא נפגשת ואת חלקם מצלמת הם שייכים לא שייכים לנועה. רק לקראת סופו של המסע במקום שהכי לא הייתי מצפה לו , בפולין, נועה מתחילה להרגיש את עצמה נפרדת, מובחנת : "ראיתי את פולין דרך האוטובוס הנוף נראה לי רך, הבתים לא הכאיבו לשמיים, העצים לא הכאיבו לבתים, הבתים לא הכאיבו לעצים" התחלה של גבולות, אף אחד לא מכאיב לשני, המפגש עם המציאות, עם החיים, עם נועה כבר הפסיק להיות מכאיב.וככל שהזמן עובר נועה מצליחה להרגיש רק את עצמה ללא צורך ב 'אחר' : "הגוף שלי נגמר בעור על היד הוא מובחן". סיום המסע הוא גם תחילתו של יצירת הספר, גוף הספר, כריכה, ארגון המילים , התמונות, עכשיו ניתן לומר 'הנני'. "המעבר בתעלות הדמע תקין" נועה צדקה הוצאת רסלינג”