הוצאה לאור›כנרת

#
ובכן, חליתי. שום דבר שמחייב בידוד, סתם מחלת סתיו מדכדכת. טישואים לחים, שיעול ועיטוש ורחמים עצמיים. חשבתי שאם כבר מחלה של פעם, צריך לקרוא בה ספר של פעם. משהו עב-כרס וכבד, שאפשר יהיה לשקוע בתוכו גם בלי להפעיל את מעט התאים האפורים ששרדו. (סלחו לי על הקיטורים. גם אני הייתי מתעצבנת...)

אני מחבבת מאד מסעות בזמן ומציאות חלופית. אפילו אם צריך להניח בצד את הרציונליות ולהתמכר לסיפור שלא יכול להיות.

****


אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה

לפני כמה שנים אובחנתי עם תסמונת אספרגר.
אני חושף את זה רק עכשיו, משום שמעולם אבל מעולם לא הרגשתי שאני כזה. הרגשתי שהאיבחון שעשיתי, שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנדרשתי להתאים בין כל מני צורות למבנה שלהם, ועוד איזושהי מטלה לכתוב קטע כלשהו, שאלוהים יודע איך הדברים האלה בדיוק מגלים על אספרגר - שהאיבחון הזה הוא שקר אחד גדול, כי מבפנים בתוך תוכי לא הרגשתי שיש התאמה בין אדם אספרגרי לביני. אין לי בעיות בתי

מכל הספרים בעולם שעוד לא קראתי ואלו שקראתי ואני רוצה לחזור אליהם יצא איכשהו שחזרתי דווקא לזה, ספר נוער שלא עבר המון זמן מאז שקראתי אותו.
לא יודעת להסביר למה בחרתי לחזור אליו, נראה לי שהייתי סקרנית לראות אם עדיין אוהב אותו כמו בפעם הראשונה, אם הקסם עדיין שם.
האמת, נראה לי שכן. הוא שם.

הספר מתרחש על אי של סלעים, רוחות ומלח. מקום אפור, קשוח, מקום שאוהבים למרות ולא בגלל, אבל אוהבים מכל הלב.
גם ה

סוף סוף, באיחור אופנתי מאוד, הגעתי לספר הראשון של ליעד שהם – ואני חייבת לומר שמצאתי כאן סופר מוכשר בצורה בלתי רגילה. "עיר מקלט" הוא סיפור מותח, כתוב נפלא, שפשוט לא מאפשר להניח אותו מהיד לרגע.
הקצב של העלילה והדמויות המורכבות סחפו אותי כל כך, שקראתי את הספר בלגימה אחת. שהם מצליח לייצר מתח איכותי שמרגיש הכי מקומי והכי נכון שיש. ממליצה בחום לכל מי שעדיין לא זכה להכיר – אל תחכו כמוני!

לא מזמן נתקלתי בסקירה של מישהו מחברי סימניה על ספר של ליעד שוהם. לפתע נזכרתי שמונח לי ספר שלו על המדף, ספר שלקחתי פעם מספרייה מאולתרת שמצאתי במרכזו של לובי בבניין משרדים תל אביבי ומפואר. עד כה לא קראתי אף אחד מספריו וכעת אני מרגישה שהגיע הזמן.

לא באתי עם ציפיות גדולות לספר הזה. מה כבר יכול להיות? מה כבר אפשר לחדש כאן? ספר מתח ישראלי על פרשיית רצח לא מפוענחת, כזו שאולי כבר שמענו וראינו בגרסאות

****




אולי זאת מין תקופה כזאת, שאין לי ממש סבלנות. אני מוצא את עצמי בשתיים בלילה אחרי יום עבודה של ארבע עשרה שעות בוהה בעיניים חרוכות בקליפים של גנגסטרים רוסים ביו טיוב, ולא מגיע לדברים החשובים באמת. לא מוצא את הפנאי לפצל את השערה, לשבת ולצוף סתם ככה, אפילו לא באוטובוס. הכול נראה לי בזבוז, בין אם אני עושה אותו ובין אם לא. משחק באייפון זו השחתת זמן לכל הדעות ובכל זאת אני שוקע לתוכה באנחת רו

כריכה
התלבטתי אם להביא את הספר הביתה, בגלל תמונת הגב החשוף על הכריכה. מלבד חוסר הנאותות בדבר, הרי שכריכות מהסוג הזה מרמזות על ספרות מסוגת הרומן הרומנטי הזול, זה שלא תמיד שווה לקריאה. אבל היו כאן המלצות באתר. מה שלא אומר כלום, ובכל זאת לקחתי אותו.

כריכה אחורית
לאחר הכריכה הקדמית יש לבחון את הכריכה האחורית. הנה ציטוט מתוכה: "ריץ היתה עורכת דין במשך 26 שנה וקודם לכן הייתה אחות בבית חולים

החלטתי לראות על מה הרעש, אז קניתי אותו. זה נכון שהוא לא מיועד לגיל שלי, אבל כמי שנחשבת פריקית של ספרי ילדים וסרטי ילדים חושבת שמותר לי להביע דעה.
והמסקנה שהגעתי אליה היא שהספר הזה הוא כלום עם הרבה רעש.
הספר כולו מורכב מאוסף של ספרים אחרים ומקומות לא ברורים. יש כאן טירה שנמצאת במקום כלשהו. יש כאן בית יתומים בנוסח רומניה של צ'אושסקו, וגם טבעות שקפצו מספר כדוגמת ספרי טולקין. על זה אפשר להוסיף קליש