הוצאה לאור›עמיחי

העלילה מתרחשת בקובה, בעיקר בבירה הוואנה במהלך שנות שלטונו האחרונות של פולחנסיו בטיסטה ( עלה לשלטון בעקבות הפיכה צבאית ב-10 במרץ 1952 וברח לפלורידה ב-1 בינואר 1959) ולאחר שפידל קסטרו החל לפעול במחוז אוריינטה (דצמבר 1956). הספר עצמו פורסם באוקטובר 1958.

וורמולד, אזרח בריטי, בשנות ה-40 לחייו, צולע קלות (כמו הגיבור בספרו של גרין "סופו של רומן"), אשתו עזבה אותו והוא נשאר עם בתו מילי, בת ה-16. הו

3 פעמים בחיי קראתי את הספר המופלא הזה. פעם ראשונה בחטיבה, פעם שניה בתיכון ובפעם האחרונה לפני מספר שנים, לאחר שרכשתי אותו (ולצערי איבדתי אותו).
עכשיו, בגיל 36, אני קוראת אותו שוב.
יש סיפורים שחוצים את הזמן והמרחב ונוגעים ישר בלב וברגשות הכי עמוקים.

זה סיפור על אהבה יפה ומרגשת. על רבקה האמיצה, שזוכרת את עצמה ומנסה להשתלב בעולם לא לה, אך מבלי לאבד את זהותה, ועל סבסטיאן יפה התואר, בעל הנפש הרג

נצחיה- בעלת התכונות הטובות מבחינת שכל ורגישות -עדכנה אותי אתמול בלילה -באישי על מותה של הסופרת דבורה עומר .
נצחיה הציעה כי במשך השבוע יעלה כל חבר באתר ביקורת אישית משלו על אחד מספריה או בכלל,זה כולל חוויות שנכללים בם ילדינו ונכדינו .

ובכן , המחשבה האינטואיטיבית הראשונה שעלתה במחשבתי הוא אודות הספר הזה .

אני מניחה שהייתי ילדה בת 10 או 11 שקראתי בו. אני מניחה שהספר היה שייך לספריית "סולל -בו

מכירים את האנשים האלו שאומרים ש"באופן כללי אני נגד קיצוניות"? ברור שמכירים. אנחנו חיים בתוך כאלו. החינוך שלנו, בדרך מעייפת ומתורגלת עד אימה מחנך לבינוניות. ל"בסדר". להיות ממוצע זה כל כך בסדר, וכל כך רגיל. אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה לנצח, נכון? נכון. אוקיי, זאת הסיבה שריכזנו בשבילכם מלאי של סיפורים לא משעממים בעליל. הקיצוניות שולטת בהם. בגידות, ניסיון אונס, אלימות, הפלות של נערות... להמשיך? אני ל

זהו ספרה האחרון של אסתר שטרייט-וורצל, ובמידה רבה, הנועז שבהם. הוא יצא לאור באקלים פוליטי שבו ההתנתקות עדיין שווקה בתקשורת כהצלחה, ובאותה שנה עוד העזו לדבר על התוכנית הבאה בתור: 'תוכנית ההתכנסות', לגירוש תושבי יהודה ושומרון מביתם. הספר הוא לא רק נועז בעצם עת הפרסום שלו, אלא בהפיכתם של אותם צעירים וצעירות מתנגדי הגירוש מעזה למעין חסמב"ה של דורנו. נתקלתי לראשונה בספר לפני חודש, ואם לשפוט לפי קובעי הד

"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד

הספר הזה ליווה אותי כל הילדות וגם את אימא שלי. כשאימא שלי הייתה בת 10-11 הוריה קנו לה את הספר הזה. בגיל 13 וחצי בכיתה ז' אימא מחליטה לקנות לי אותו ב
ערב יום כיפור. מאז עברו 15 שנה לא מצאתי את הספר עד שמצאתי אותו בעבודה החדשה שלי בספריה. הסיפור מגולל את סיפורה של תמר שגרה בקיבוץ רימון היא עוברת לקנדה כי הוריה עושים שליחות, ביומן זה היא מגוללת הרפתקאות בארץ זרה מטיילת בארה''ב אח''כ חוזרת לקנדה ואז

הספר היה זנוח בפתחו של בית ישן שפונה לפני בנית בניין מגורים חדש.
הדיירים הוותיקים כפי הנראה הלכו לעולמם וארון הספרים הושלח לרחוב על תוכנו.
היו תקליטים. אלבומי נצחון ממלחמות ישראל וסדרת ספרים מהוצאה ספרים בשם עידית משנת 1958.
מצבו של הספר מרוט למדי בכל זאת משך את ליבי.
את ספורה של סיסי הכרתי בזכות מורה נפלאה ונדירה להסטוריה שהצליחה להחדיר לי את העינין והאהבה למקצוע.
הצלתי את הספר מהגורל שנועד

את כל ספרי הנוער שקראתי כתבו מבוגרים. זה לא מפתיע - אחוז נמוך של בני נוער כותבים ספרים, ואלה שעושים זאת - וזוכים שיוציאו לאור את ספרם - מרחיקים בדרך כלל למחוזות הפנטסיה. אולי לכן ספרי הנוער מציבים פעמים רבות מציאות מדומה - הגיבורים הצעירים מתנהגים כמו שהיינו רוצים שבני הנוער יתנהגו - באופן בוגר וענייני, משתף פעולה, מכבד את המבוגרים ממנו ומשכין שלום בין חבריו.

הספר הזה עוסק בנער שהוא בלש חובב,