הוצאה לאור›חלונות/גוונים

לקח לי בערך 200 עמודים להבין מה קורה.
כל הזמן אמרתי לעצמי שבכל זאת יש בספר הזה משהו - אבל "ספרות" זה לא.
התכוונתי לכתוב שהספר הזה זקוק בעיקר לעריכת ספרותית. חצי ממנו פשוט מיותר, ועל רוב תיאורי המין הייתי מוותר בשמחה. לא בשביל זה אני קורא ספרים.

ופתאום הבנתי - זאת פשוט טלנובלה!
זה מסביר את האורך של הספר ובעצם את כולו.

אבל אז זה התחיל להטריד אותי:
למה החיים שלי אינם סובבים סביב עסקים, פולי

שירים שבורים, הוצאת גוונים 2009, 64 עמ'

ספרו של רונן בלומברג: שירים שבורים, פותח בפני הקורא צוהר לעולמם של הסכיזופרנים ו"המשוגעים", המאושפזים בכפיה או מרצון במחלקה הפתוחה או הסגורה. בספר נפרשת מסכת ייסוריו של הסכיזופרן המעונה, התלוי ב"מציל הכימי", החל מילדותו רוויות ההשפלות וההצקות מצד הילדים הסובבים אותו ועד למותו המיוחל כפי שבא לידי ביטוי בעמ' 12:"תלה את עצמך וזהו!"/צעקו הכבוד והגאוה" ובעמ' 6

אני מתחיל לקרוא סיפור שנראה בתחילה כסיפור רגיל; סטודנט וחברו יצאו לנופש ומוצאים להם מקום לינה כפרי.אלא שהסיפור הפשוט הזה, שמסופר לנו בגוף ראשון מפיו של הסטודנט הולך ומסתבך, בשרשרת של מקרים שיכולים להיראות טריוויאלים למתבונן מהצד. רק לדוגמה; הם נתקלים ליד בית ההארחה שלהם באנקור תלוי על חוט... המקרים הללו מקבלים משמעויות סוביקטיביות לחלוטין, מעל ומעבר למה שבעצם הם מייצגים. בדומה ל"זרם התודעה" אנו נח

הספר הזכיר לי את ילדותי, תחילת הסיפורים הם משנות החמישים בהם מתוארים חוויות מביה"ס , המפגש וההכרות של האוכל הישראלי וההנאה מהתבשילים שהוגשו במסעדת ביה"ס, בית הקולנוע והקסם שבצפייה בסרטים כשעדיין לא היתה טלוויזיה, השעורים הפרטיים לריקוד לשם הביטחון העצמי, בהמשך מספר על ההתבגרות הנישואים והעבודה כעורך דין וקבלת החלטות בהתאם למקרים שבהם ניתקל. הפרק האחרון מוקדש ל-"אבא" וממנו הכי התרגשתי, אביו ה

הספר מדבר על בליינד-דייטים אצל דתיים.

כאחת שבדיוק עובדת את התקופה הזאת, נהנתי מהספר. הוא מכיל סיפורים- חלקם הזויים, חלקם קרו גם לי- על בליינד דייטים. בעיקר על הפגישות הראשונות.

אבל יותר מהסיפורים נהנתי מהקטעים המחקריים שלנגפורד שילבה תוך כדי. הספר בנוי מפרק סיפור - פרק הסבר מדעי, והחלקים האלו שלו, המדעיים, מעניינים מאוד.

הכותב אינו אלא הרופא שרצח לא מכבר, את אשתו, אסתי אהרונוביץ', במושב תלמי אליהו.

ובעקבות זאת, קרה לי משהו שאלמלא היה כה עצוב, עשוי היה לשובב לב משום המנהג הישראלי הנאה, לגלות אהדה ועידוד כלפי מי שיש לו הד בתקשורת, בהקשר קשה.

אחרי שנודע האסון ודווח לציבור, התקשר אליי מישהו שלפני שנים רבות, בהיות מפיקת דפוס, עבד בשכנות למכון הלוחות (הַפְּלָאטוֹת) שבו כיליתי את ימיי בטרם היעשות הדפוס דיגיטלי ועבי

בת עיראק מספר את סיפורן של שלוש נשים, שתי אחיות, שתי מדינות, בת אחת וחיים שלמים.

ויולט ופרידה הן אחיות. את יומנה החלה ויולט לכתוב לאחר שלקתה במחלה קשה. היומן ניתן לנועה, בתה של ויולט שנים לאחר מות אמה ודרכו היא לומדת דברים שלא ידעה על אמה, עוזר לה למצוא משמעות לחייה ובעיקר להעריך את החיים עצמם.

הספר נפתח בחייה של ויולט הילדה בעיראק שגדלה במשפחה מכובדת, משפחה בה האב בעל מעמד חברתי וכלכלי גבוה

יאמר לזכותו של גדי לופו, כותב ספר שירים זה שאחת לכמה זמן הוא מאמץ לעצמו נושא מסויים וכותב עליו שירים, ובכך הוא אולי ראוי להיחשב להרבה יותר מאשר משורר, רק שלדעתי הכתיבה שלו לא יושבת במשבצת הנכונה שלה. עם כתיבה גבוה (מרובה במונחים שקשורים לנושא) קשה להתחבר למה שהוא כותב כשפה של שיר. נדמה שבספרו "עכו" אותו הקדיש לעיר ילדותו הסיפור שונה, באמת זה ספר שאני הצלחתי להתחבר אליו יותר רק נשאלת השאלה מה עם הק

אבן ואהבות אחרות", על הספר. מאת: עודד פלד
"גוונים", 2010, 112 עמ' נכתב ל-"עיתון 77"

כבר בספר שיריו הראשון מוכיח דודי בן-עמי, שהחל לכתוב בגיל מבוגר יחסית, שהוא אינו מושפע מן הזרם המרכזי ומאפנות חולפות. יש לו קול משלו. קול מקורי, ייחודי, צלול וברור. ויתרה מזו, הוא אינו עושה הנחות לקורא ואינו קורץ לו. כמי שמסתת כלי אבן-צור, כמי שקשור אל האבן בכל נימי נפשו, הוא חוצב בה מילים בישירות, ביו