ביקורת ספרותית על שירים שבורים מאת רונן בלומברג

---

שירים שבורים, הוצאת גוונים 2009, 64 עמ'

ספרו של רונן בלומברג: שירים שבורים, פותח בפני הקורא צוהר לעולמם של הסכיזופרנים ו"המשוגעים", המאושפזים בכפיה או מרצון במחלקה הפתוחה או הסגורה. בספר נפרשת מסכת ייסוריו של הסכיזופרן המעונה, התלוי ב"מציל הכימי", החל מילדותו רוויות ההשפלות וההצקות מצד הילדים הסובבים אותו ועד למותו המיוחל כפי שבא לידי ביטוי בעמ' 12:"תלה את עצמך וזהו!"/צעקו הכבוד והגאוה" ובעמ' 60: "סכיזופרן – מה טעם לו בחייו?". ייסוריו של המשורר והכמיהה למוות מוגשים לקורא כעובדה שאינה ניתנת לשינוי – הפטליזם של הסכיזופרן. ביטוי לתפיסה זאת ניתן למצוא בשירו מדריך לסכיזופרן המתחיל: "בין אם תרצה ובין אם לאו- את כל הטעויות תעשה /וטעות לעולם חוזרת. בין אם תרצה ובין אם לאו-כשתוכל לא תרצה/ וכשתרצה לא תוכל...בין אם תרצה ובין אם לאו – תמיד יקראו לך משוגע /מאחורי הגב...". התחושה שמנסה בלומברג לייצר בשיר זה וביתר שיריו היא כי לא ניתן לסייע לו - הכל אבוד מראש. הכל מוכתב מלמעלה. תפקידו של הקורא הוא לסייע למשורר לחטט בפצעי הנפש הדלקתיים ולהביע הזדהות, רחמים או זעזוע ועל ידי כך להקל עליו את ההתמודדות עם אויבו הגדול- הבדידות.


שירתו של בלומברג נכתבת הרחק ממציאותנו, בתוך חדרים אפלים במוסדות פסיכאטריים, המכונים בספרו "גטאות וכלובי זהב". לאורך ספרו הקצר מתעקש המשורר לשתף את הקורא בתחושות התסכול, הבדידות, הזעם והייאוש שהוא חש בחייו. מעל לכל – ניכר כי חשוב לו שהקורא יחווה יחד איתו את חווית הכאב והייאוש. בשירו מסכה (שלג באביב) המופיע בעמ' 10 מוצגת תפיסת עולם קודרת ומדכאת הכופה על הקורא את הייאוש: "לשמוע שוב ושוב את אותו תקליט/ ולעשות רק את ההכרחי/וחוץ מזה לא לעשות כלום...ביני לבין עצמי/מלחמת התשה: מי שיבר ראשון/ הטוב או הרע/ ובכל מקרה זה לא משנה/ הכל נמחק מהתודעה ברגע ששמים מסכה".


יום שמחתו היחידי של המשורר בחייו, שבו הוא גם זוכה להתערבב בהמון העם, הוא ה-28 בחודש, מועד קבלת קצבאות הנכות מהביטוח הלאומי. יום זה מוצג כיום קדוש אשר בו חל למשך זמן קצר שינוי מרענן בחייו המדוכאים: "העשרים ושמונה הגיע/ השבח לאל/ אפשר לנשום לרווחה/ ולהתכונן לימים הנוראים./ קונים אוכל וסיגריות/ הכי זולות שיש/ ממלאים את המקרר והמזוה/ תרופות וחפשי חדשי...העשרים ושמונה הגיע/ שישו ושימחו/ כולם לפתע מיליונרים/ ליום אחד/ הולכים לזיין בתל-אביב/יוצאים למסעדה או בית קפה על חוף הים"... הילולת הביזבוזים נמשכת בשיר כל עוד נותר כיסו מלא. משנגמר הכסף שבים חייו למסלולם הקודר והעלוב: "הכסף נגמר/ טונה, לחם ומים/ ושימורים ששמרנו/ לשעת חרום. / מעשנים בדלים מהמאפרה.../ וסופרים את הימים/ עד העשרים ושמונה הבא".


דומה אפוא כי ברוב שיריו מציג בלומברג כמיהה אל ימי ילדותו ואל הימים שבהם האחריות על חייו הוטלה על כתפי הוריו, מוריו ורופאיו. כך למשל בשיר הפותח את ספר שיריו נזכר המשורר בערגה: "אני נזכר איך זה היה/ להיות לנצח שבע עשרה/ כשהחיים נראו פשוטים/ וכיף היה בהפסקה/ ואנחנו לא נתבקשנו להוכיח הרבה/ והקיץ הבטיח לנו נצח". ובשיר שכותרתו אבא , נחתם השיר במשפט "והיה אפשר לעצום עיניים / ולהרדם ככה שם /במושב האחורי / ולדעת שהכל בסדר / כי ההגה בידיים שלך. השאיפה לחיים נעדרי אחריות מופיעים כמוטיב ברבים משיריו וכאשר אין בנמצא אדם שיוכל לשמש כאפוטרופוס וכמשגיח פונה המשורר, בצר לו, אל הכדור הכימי המרגיע: "רק מציל כימי יכול להציל אותי" ובשיר אחר מוסיף:"אין מחלה שאין לה כדור".


לא אחת נרתעים המשוררים מחשיפת יתר בפני הקורא. לעיתים, הם אף עוטים פסיבדונים ומשמיטים כל פרט הקשור בזמן ובמקום, במשפחה ובנופי ילדות – העיקר לא להיחשף. ואולם בספר זה נתהפכו היוצרות והמשורר כמעט באופן אקסהיבציוניסטי מתפשט ומציג את ערוות נפשו בפני כל. בשני שיריו האוטוביוגרפיים: "הנבואה" ו"האשפוז", מציג בלומברג באופן בהיר וחד את תהליך האשפוז בפסיכיאטריה מרגע הכניסה לחדר המיון שבו הוא מתעקש להתאשפז, דרך קבלת הפיג'מה והתרופות ועד השחרור אל הרחוב, שבו ייאלץ לשרוד בכוחות עצמו. בשיר "אשפוז", המורכב מי"ג בתים מתוארת הכרוניקה של האשפוז הפסיכאטרי וכן מתאפשרת הצצה נדירה לעולמם של המטופלים והמטפלים. עולם הכולל: בידוד חברתי: "אף אחד לא מבקר ואף אחד לא מטלפן/ כולם שכחו אותך בחוץ", נסיונות התאבדות חוזרים ונשנים, ענישה ולעג מצד צוות המטפלים "הצוות מתבדח על חשבון המאשפזים/ אי אפשר לעשות כלום/גם אין טעם להתלונן/ כך היה וכך יהיה", תנאי סניתריה ירודים והתפרצות מגיפות בתוך המחלקה הסגורה: "לפתע פתאום/ פורצת מגיפה/וירוס מעיים עלום.../לאיש לא אכפת/ כולם תופסים מרחק/ כמו מנשאי איידס/ והצוות פתאום דואג /לסבון ידיים בכיורים".


יקשה הדבר עד מאוד להישאר אדיש נוכח זעקותיו הרמות של הסכיזופרן המיוסר. קולו הטרגי והכנה של בלומברג יש בו כדי לעורר ולזעזע את נפש הקורא המורגלת פעמים רבות בשירי צוף ומתיקות. גם אם לעיתים נדמה כי יבבותיו חוזרות ונשנות עד כדי מיאוס וכעס , הרי שבסוף הספר שבה ומתעוררת הסימפטיה נוכח השיר טעם החיים: "סכיזופן – מה נשאר לו מחייו? / תרופות ערב, בוקר וקופת חולים/ הזמן חולף חודש חודש לפי המרשמים".

» ביקורות נוספות של קסיוס
» ביקורות נוספות על שירים שבורים