שנת 2007 בספרים

אחרונה התחלתי להתעניין ב־Mayo Clinic. לצערי, למרות שכל כך קיוויתי שבתום שנה הכול ייעלם, עדיין לא החלמתי מהמנינגיומה שיש לי בראש. לכן מצאתי את עצמי מחפשת מידע על מרכזים רפואיים בחו"ל שמתמחים במנינגיומות.

במקרה, מישהו סיפר לי על Mayo Clinic בית החולים שנחשב בעיני רבים לאחד הטובים בעולם, ושיש בו מחלקה ייעודית לטיפול במנינגיומות ובגידולי מוח. התחלתי לקרוא עליו ולהבין איך בכלל מתקבלים לשם. מתברר שלא כל אחד מתקבל לטיפול במינסוטה, אלא כל מקרה עובר בחינה. להפתעתי, שלב הסינון הראשוני דווקא פשוט יחסית: שולחים פנייה מסודרת הכוללת דרכון, מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקות, ולאחר מכן הצוות הרפואי בוחן את החומר ומחליט אם וכיצד ניתן להמשיך.

אחד הדברים שסיפרו לי על Mayo Clinic הוא שהתפיסה שם מעט שונה מזו שאני מכירה מישראל. הם שואפים ללוות את המטופל באופן רחב ככל האפשר, להבין כיצד המחלה משפיעה על חייו, ובמקביל ללמוד מכל מטופל כיצד ניתן לשפר עוד יותר את איכות הטיפול.

תוך כדי החיפושים נתקלתי גם בספר "מאיו קליניק על כאבים כרוניים: כיצד לשפר את איכות החיים ולחזור לתפקוד תקין" מאת ג'פרי רום. אמנם הוא אינו עוסק במנינגיומה עצמה באופן ישיר, אבל הוא מציג את תפיסת העולם של Mayo Clinic לגבי התמודדות עם כאב כרוני, וזו הייתה בדיוק הסיבה שבגללה רציתי לקרוא אותו.

כאשר שומעים את המילים "כאב כרוני", רובנו חושבים מיד על תרופות, זריקות או ניתוחים. הספר הזה מציע נקודת מבט שונה: המטרה אינה בהכרח להעלים את הכאב, אלא ללמוד כיצד לחיות לצדו מבלי לוותר על איכות החיים.

במהלך הקריאה הייתה נקודה אחת שקצת הפריעה לי. לעיתים נוצר הרושם שהדרך להחלמה מתחילה בראש :שאם רק תאמין, תרצה מספיק, תחזור לשגרה ותמשיך לחיות כרגיל, הגוף ילך בעקבותיך. אני מודה שהמשפטים האלה פגשו אותי במקום רגיש. אני המשכתי לעבוד, לטוס, להרצות, לטייל ולחיות חיים מלאים ככל שיכולתי. מאוד רציתי להחלים, ובכל זאת זה לא קרה. לכן היה לי קשה להתחבר למסר הזה. בעיניי, רצון והתמדה הם חשובים, אבל הם לא תמיד מספיקים כדי לשנות את מהלך המחלה.

מה שכן אהבתי הוא שג'פרי רום, בהתבסס על הגישה הקלינית של Mayo Clinic, מציג מדריך מעשי, רגוע ומבוסס ידע רפואי, שאינו מבטיח ניסים ואינו מוכר אשליות. במקום זאת, הוא מסביר כיצד כאב כרוני משפיע על הגוף, על המוח, על השינה, על מצב הרוח ועל התפקוד היומיומי, ומציע דרכים להתמודד עם כל אחד מהמרכיבים הללו.

אחד היתרונות הגדולים של הספר הוא השפה הברורה. גם נושאים רפואיים מורכבים מוסברים בצורה נגישה, והקורא מקבל תחושה שמדובר במדריך שנכתב עבור אנשים המתמודדים עם כאב – ולא עבור רופאים בלבד. בנוסף, המילון הרפואי המצורף בסוף הספר הופך אותו לכלי עזר שימושי עבור מי שנתקל במונחים רפואיים חדשים במהלך הטיפול.

הספר שם דגש על טיפול רב־תחומי: פעילות גופנית מותאמת, שיקום, טיפול רגשי, שיפור השינה וניהול מתחים. גם כיום, שנים לאחר פרסומו, רבים מהעקרונות הללו עדיין מהווים בסיס חשוב בטיפול בכאב כרוני.

עם זאת, חשוב לזכור שהרפואה מתקדמת כל הזמן. לכן כדאי לראות בספר מקור מצוין להבנת הכאב הכרוני ולרכישת כלים להתמודדות, אך לא תחליף לייעוץ רפואי עדכני.

לסיכום, זהו ספר מאוזן, אמין ומעודד. הוא אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מעניק ידע וכלים מעשיים להתמודדות. גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים שעלו ממנו, נהניתי להיחשף לתפיסת העולם של אחד המרכזים הרפואיים המובילים בעולם. עבור כל מי שמתמודד עם כאב כרוני או מלווה אדם הסובל ממנו.

"תותחי מבצר אורנג׳ בסנט אוסטטיוס ענו על מטל ההצדעה הטקסי המבשר כניסה לנמל זר, שאותו ירתה ספינה אמריקנית, ה"אנדרו דורייה", כשנכנסה במבוא לנמל ועל תורנה מתנופף הדגל המפוספס, האדום לבן, של הקונגרס הקונטיננטלי ולימים של ארצות הברית. קולו הקטן של סנט אוסטטיוס, במטח התגובה שלו, היה הראשון שקידם רשמית את האירוע הגדול של המאה – כניסה של מדינה אטלנטית חדשה, העתידה לשנות את מהלך ההיסטוריה, אל חבר האומות" (עמוד 15).

באירוע זה, שהתרחש ב־16 בנובמבר 1776, בחרה ההיסטוריונית הנודעת ברברה טוכמן לפתוח את ספרה, "מטח ההצדעה הראשון" (הוצאת דביר, 2007), אודות מלחמת העצמאות האמריקנית. הסיבה לבחירה באירוע זניח זה היא שבספר תיארה בכישרון רב את המלחמה תוך שימת דגש על חשיבות הזירה הימית במלחמה. טוכמן, שזכתה לפרסום רב בעקבות ספרה הידוע "מצעד האיוולת" היא היסטוריונית מוכשרת שיודעת לספר סיפור, וגם הפעם התוצאה היא ספר היסטוריה שקשה להניח מהיד.

המלחמה פרצה נוכח סירובם של המלך ג׳ורג׳ השלישי וממשלתו להכיר בדרישת המתיישבים באמריקה לפיה "אין מיסוי ללא ייצוג". התעקשות (איוולת, כינתה זאת טוכמן בספר אחר) של הממשל הבריטי שלא לראות במתיישבים נתינים שווי זכויות הביאה אותם למרד גלוי.

השנה הראשונה של המלחמה, כתבה, היתה קשה במיוחד. הגנרל ג׳ורג׳ וושינגטון, מפקד הצבא הקונטיננטלי (ולימים הנשיא הראשון), כתב אז: "כמעט מדי יום אנו נאלצים לספוג הפגזות בלי להחזיר ולו ירייה אחת, בשל המחסור באבק שרפה, שאנו נאלצים לשמור לירי קרוב יותר מאשר טווח תותחים, בכל פעם שהאדונים אדומי המעיל מוכיחים לצאת מחפירותיהם" (עמוד 17).

וושינגטון היה החייל המנוסה ביותר בצבא הקונטיננטלי. כקצין מן המושבות לחם במלחמת הצרפתים והאינדיאנים תחת פיקודו של הנגנרל הבריטי אדוארד בראדוק. חייליו ומפקדי המשנה שלו היו ברובם חסרי ניסיון קרבי. הצבא הבריטי בפיקוד הגנרל ויליאם האו היה עדיף על הצבא הקונטיננטלי בכל קנה מידה, ואנשיו היו מיומנים ומקצועיים פי כמה.

"וושינגטון היה יכול לגייס לכל היותר 2,500 חיילים נגד ה־10,000 של האו. על הפער כיפר וושינגטון ביכולתו לחולל ניסים בעתות משבר. באותו חג מולד שבו נסו צירי הקונגרס על נפשם, שבו וושינגטון וצבאו המותש וחצו את הנהר חזרה לדלאוואר. הם הנחילו מפלה ניצחת לחיילים מהסה והביאו לכניעתם וזכו ב־1,000 שבויים. התרומה, באנרגיה ובמורל, היתה יקרה מפז למטרתו של וושינגטון" (עמוד 20). ההצלחה הזו, רוממה את רוחו של הצבא הקונטיננטלי, ואפשרה לו להוסיף ולהילחם עד בואו של הסיוע הצרפתי.

כאמור, הספר תיאר את המערכה בעיקר מן הזווית הימית. דמות בולטת היתה זו של ג’ון פול ג’ונס, "שהוסמך כסגן בצי הקונטיננטלי" (עמוד 83) והיה עד מהרה לאחד הבולטים שבמפקדי הספינות שבו. בספטמבר 1779 תקף ג'ונס, ספינה בריטית רבת־עוצמה, ה"סראפיס" שמה. במהלך הקרב נצמדה ספינתו לספינה הבריטית, "בעוד צלפיו יורים בכל ראש בריטי, מפילים מלחים מעל זרועות האסקריה ומנקדים את הסיפונים בגוויות המתים" (עמוד 85). בהמולת הקרב הציע הקברניט הבריטי לג’ונס להיכנע. "עוד לא התחלתי להילחם!" (עמ' 85), השיב ג'ונס וניצח בקרב.

בתגובה נשלח צי בריטי חזק בפיקוד אדמירל רודני לסנט אוסטטיוס וכבוש את האי. בין היתר, גירשו החיילים הבריטים את יהודי האי. אדמונד ברק, האורטור והפילוסוף הדגול, נאם בפרלמנט בעקבות גירוש היהודים. כשהבריטים נפגעים, אמר, "יש להם צבאות וחוקים שאליהם יוכלו להימלט ולבקש הגנה וצדק. אבל ליהודים אין כוח כזה אוי ידיד כזה, שעליהם יוכלו לסמוך. משום כך על האנושות להיעשות מגינתם ובעלת בריתם" (עמוד 102). ברק תפס את הבעיה, שמונים שנים לפני שהיהודים תפסו זאת, "אף שלא את הפתרון שבמתן מדינה. הפתרון ייאלץ לחכות" (עמוד 102).

ג’ונס הצטיין בלחימה הימית, אך נחשב למפקד שנוי במחלוקת. לאחר שיריביו הצליחו למנוע את קידומו לעמדת פיקוד בכירה בצי, הוא חיפש לעצמו תעסוקה הרחק מחופי ארצות הברית ובשנת 1788 היה לאדמירל בצי הרוסי, ופיקד על ספינות במלחמה נגד העות'מאנים בים השחור. כעבור שנתיים פרש והתגורר עד מותו בפריז. בשנת 1905 הועברו עצמותיו לארצות הברית, ובשנת 1913 נקבר מחדש, באקדמיה הימית של ארצות הברית באנאפוליס. בספר הגדירה טוכמן את ג’ונס "הלוחם הנועז ביותר שפרץ משורות הצבא האמריקני" (עמוד 83), ובצי האמריקני הוא נחשב לאחת הדמויות שלאורן מכשירים מפקדים.

במקביל למערכה הימית התנהלו בדרום קרבות קשים. מול הבריטים בדרום ניצבו "הגנרל האמריקני, נתנאל גרין, ואנשים כמו פרנסיס מריון "שועל הביצות", ודניאל מורגן "הבלתי מנוצח", שכונה "העגלון הקשיש" מפני ש־25 שנים קודם לכן, בגיל תשע־עשרה, נהג בקרון אספקה במערכה חסרת המזל של בראדוק נגד הצרפתים והאינדיאנים" (עמוד 183).

בקרב קאופנס, בינואר 1781, הוביל הגנרל הבריטי קורנווליס את כוחותיו העדיפים כנגד הצבא בפיקוד הגנרל הצולע נתנאל גרין. קורנווליס ביקש לחסל בקרב את אחד הכוחות המרכזיים של גרין, כוחות המילציה בפיקוד הגנרל דניאל מורגן. את כוח החלוץ של הצבא הבריטי הובילו הפרשים בפיקוד קולונל טארלטון האכזר.

"מורגן, שדלקת מפרקים קשה הגבילה אותו מאוד, חנה בבסיס גבעה שבין שני יערות כדי למנוע מהאויב להבקיע אליו בהפתעה. מאחר שציפה שאנשי המיליציה הלא מאומנים שלו יברחו ברגע שיתקוף לגיון הפרשים המפחיד, אבל ידע שלא יוכלו להימלט הרחק בשל הנהר הלא עביר שמאחוריהם, צלע מורגן בין מדורות המחנה ועודד את אנשיו לעמוד איתן בבוקר המחרת, לפחות זמן מספיק כדי לירות שלושה מטחי אש. "הרימו ראש, בחורים, שלוש יריות ואתם חופשיים," אמר וסיפר להם כיצד ינשקו אותם הנערות וכיצד יברכו אותם הזקנים בשובם הביתה" (עמוד 191).

למחרת, "כששורת הרגלים הבריטית הראשונה התקדמה בצעד כבד ובצעקות רמות, קרא מורגן "הם מקדמים אותנו בקריאה הבריטית. בשם האל, תנו להם את הקריאה האינדיאנית!" ונענה בתרועות רמות ובצעקות של אנשיו. מורגן קרא לאנשיו לכוון אל כותפות הקצינים, עלה על סוסו ורכב אל עבר סוסיו הקשורים, שראה שיחידת מיליציה נמלטה לעברם. כשהגיעו למקום חניית הסוסים, מצאו שם הנמלטים את הגנרל שהקדים אותם, מנופף בחרבו וקורא להם: "הסתדרו בשורות! תנו להם עוד מטח אחד והניצחון בידינו!" הצלפים מווירג'יניה, שהוצבו מאחורי שורות הלוחמים, צלפו והפילו את הרוכבים של טארלטון מעל אוכפיהם" (עמוד 191). תודות למנהיגות של מורגן הצבא הקונטיננטלי ניצח בקרב ונוצרה הזדמנות לקרב הכרעה.

כאשר הבריטים נערכו ביורקטאון שבווירג'יניה ביולי 1781, וושינגטון זיהה הזדמנות כזו. "לעתים קרובות מתארים את המערכה ביורקטאון במילה "פלאית". וושינגטון הבין כי ההזדמנות לשלב את כוחות היבשה שלו עם הכוח הימי הצרפתי כדי לכתר את קורנווליס בעמדה הפגיעה שבה בחר ביורקטאון, תהיה הסיכוי שלו להביס את האויב ולשים קץ למאבק הממושך. הבאת הכוחות שלו למקום, כדי שיוכלו לעשות את העבודה, תהיה משימה קשה להחריד, אפופה בסיכון חמור לכישלון – של המוניטין שלו, של הצבא ושל המלחמה לעצמאות. והיא הצריכה החלטה נועזת לא פחות מהחלטתו של חניבעל לחצות את האלפים על גב פילים. וושינגטון קיבל את ההחלטה ללא היסוס נראה לעין. הוא, ולא קורנווליס, שכונה בפי העם באנגליה בשם "חניבעל", היה החניבעל של תקופתו" (עמוד 225).

הצבא הקונטיננטלי בפיקוד וושינגטון ולצדו צבא צרפתי גדול בפיקוד רושמבו צרו על כוחותיו של קורנווליס. מן הצד הימי סגר על הצבא הבריטי הצי הצרפתי בפיקוד אמירל דה גראס (מהלך שהמחיש שוב את חשיבות התווך הימי במלחמה). הכיתור הושלם והקרב הוכרע. המערכה, אף שנמשכה עוד כשנתיים, הסתיימה בניצחון אמריקני מלא.

הספר, ככלל ספריה של טוכמן כתוב נהדר וחקור למופת. עם זאת, אפשר להתווכח האם המערכה הוכרעה בתווך הימי ובאמצעותו. בסופו של דבר המלחמה לעצמאות המושבות היתה על שליטה בשטח, ומכאן שלמרות הזווית המקורית שבאמצעותה בחרה המחברת לתאר את המלחמה, הרי שכמו מרבית המלחמות היא הוכרעה ביבשה. מוטב היה לו היתה נותנת למבצעים ביבשה מקום רב יותר, כמו גם לביוגרפיות האישיות של חלק מגיבוריה, כמו וושינגטון למשל, שהרקע שלו לא תואר כמעט כלל. גם כך וגם כך התוצאה היא ספר מרתק ומאיר עיניים על מערכה, לכאורה חסרת סיכוי, שהיתה לניצחון מרשים.

ספר בעל תזה ורעיון עוצמתיים. הוא מצליח להיות עצוב ושמח בעת ובעונה אחת, ומרגש עד דמעות. אמנם הקריאה בו דורשת הסתגלות והכתיבה עשויה להרגיש לעיתים מסורבלת ומאתגרת, אך הבלבול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה; הוא משקף את הפחד, את הערפל ואת חוסר הידיעה שאפפו את התקופה ההיא. התוצאה הסופית שווה כל רגע של מאמץ.

לא קראתי את המוח הראשון אבל זה ספר מעולה בפני עצמו נהניתי מכל רגע מותח מעניין ומרתק

חבר של ברני ממש אהב, ככה הוא כותב: ספר מצויין, מטורף שהוא כתב את זה ב57, וחשב על זה, זה ספר כמעט נבואי

ספר מתח נחמד על אם שמוצא כסף של המאפיה ונרדף עד למותו. כתוב טוב ומעניין

לפי דעתי הספר האחרון בסדרה הוא הספר המוצלח ביותר הוא מותח הוא מרגש היו קטעים שאמרתי לעצמי מה זה הספר עוד לא נגמר אבל לא רואים המשך באופק ואז פתאום רולינג מדהימה אותך עם המשך שגם אם היו נותנים לי לחשוב עשור לא הייתי עולה על ההמשך. הספר מרתק ישבתי איתו אני זוכר יומיים שלמים חזרתי מהבית ספר וקראתי אותו גם בין השיעורים. תוך יומיים התבאסתי שסיימתי את הספר פשוט כשאני קורא ספר שאני אוהב אני ישב כל היום וכל הלילה.
החסרונות: 1) הארי פוטר הפסיד יותר מדי פעמים בסדרה אז הוא כבר לא נראה מוצלח במיוחד וגם לא מיוחד הדבר היחידי שהפריד בינו לבין שאר הילדים זה היה הסיפור רקע שלו שהוא גדל עם הדודים הרשעים הוא היה יתום גם מאמא וגם מאבא ושהאוניברסיטה היה המקום היחיד שהוא הרגיש שם בבית
2) החיי אהבה שלו היו בקטעים אז היה מוזר שפתאום אתה נזכר שהוא היה דלוק על מישהי ואז הם נפרדים...
יתרונות: אתה לא יכול לצפות לכלום.

לסיכום: ספר הטוב ביותר שקראתי.



נ"ב קשה למצוא את הספר אז ממליץ בסיפריות.

נב קריאה מהנה אילאי גולזאד ה ה ו מ ו

מרגש, מפורט, עמוק, אולי קצת קצר מידי

נתחיל מהסוף, ספר ייחודי מסוגו, מציג תמונת מראה למציאות המתפתחת במדינת ישראל בעשור האחרון, נותן השקפה ישירה לעולם המתיימר להיות נסתר עבור רוב אנשי המדינה.
נותן פרספקטיבה מי מולנו , וכיצד רואים את האדם הציוני, החילוני או היהודי הפשוט מהצד של הקהילה ההיא.
ירון ידען, כותב הספר מציג את הדברים AS IS , בדרך ישירה אשר מסבירה בצורה נהדרת ממרומי יום כתיבת הספר, את המציאות בקיימת גם בימים אלו, ממש ראייה של העתיד משם לכאן.

מרתק, חובה לקרוא לפחות פעמיים.

נתתי ל"המגע" צ'אנס רציני באמת. לא ויתרתי מהר, וניסיתי לצלוח כברת דרך משמעותית מתוך רצון למצוא את העומק שסופרת במעמדה של מקאלוג אמורה לספק, אבל נשארתי בידיים ריקות.
על פניו, יש בסיפור הזה "בשר": המתח בין הדמויות והקשרים ביניהן נראים מבטיחים לכאורה, אבל הביצוע כל כך שטחי ולקוני שהוא פשוט לא מצליח לגעת – לא ברגש ולא בשכל. למרות הניסיון של הסופרת להעשיר ולהעמיק, הכל נשאר שבלוני להחריד.
מה שסגר את הגולל מבחינתי היו דפים שלמים של הסברים מייגעים על מכרה הזהב, הגיאולוגיה והפרטים הטכניים של העסק. זה היה משעמם, מיותר, ולא שירת את הדרמה האנושית בשום צורה. כשספר לא מזיז שום דבר בפנים למרות הפוטנציאל המובנה שבו, ובוחר להעסיק את הקוראת בתיאורי סלעים במקום בנפש האדם – אין ברירה אלא להניח לו. אכזבה גדולה.
בכל זאת נתתי 2 כוכבים כי הכתיבה טובה ויש פוטנציאל

לא הצלחתי להתחבר בכלל לסגנון הכתיבה. עניין של טעם ..

הספר היה זכור לי במעומעם.
כנראה שקראתי אותו בעבר, אבל באמת שלא זכרתי...
בקריאה צעירה אולי מה שמעניין בסיפור זה איך נהיים מגניבים ועושים דברים "של גדולים"?...
- ובכלל לעקוב אחרי היחסים המפותלים בין מיה וחברותיה לבין הקראשים שלהן -

אבל בקריאה בוגרת - מה שבלט לי הוא שההורים, ובכלל כל המשפחה של מיה הנסיכה -
לא ממש עושים את תפקידים!
אולי הם עדיפים מגרנמר, הסבתא המלכותית המרוכזת בעצמה עד אובדן קשר עם המציאות...

אבל המצב הוא שתפקידם לגדל נערה מתבגרת. בנוסף על כל הצרות של מיה -
היא גם צריכה בהקדם האפשרי להיכנס לתפקיד מלכותי... למרות שזה לא מתכתב עם שאיפותיה ואופייה.
בספר הזה היא מנסה לממש את עצמה כסופרת ולהתקבל עם סיפורה החתרני לכתב עת יוקרתי, וסופגת אכזבה צורבת.

ובמצב העדין הזה נוכחים בחייה מבוגרים לא עדינים בכלל:
למשל אמה חסרת האחריות, שהתחתנה עם המורה לאלגברה והם מגדלים תינוק שחלק מעול גידולו נופל על מיה - כי שניהם מבוגרים חסרי אחריות.
והיא דווקא זו שמגלה אמפתיה כלפיהם - יותר נכון אין לה ברירה.
גם המבוגרים האחרים בסיפור שמיה קשורה אליהם ורואה בהם מודל לחיקוי - עוברים משברים משל עצמם.

נראה שאין לה עם כל העול הזה על מי להישען, והיא נאלצת לככב בהצגה מגוחכת שכתבה סבתה, ולהתחכך במפורסמים בעלי אגו מפותח...
וכל זה רק כדי לא לחשוב על כל הבעיות והתמודדויות הרבות שעוד שמצפות לה...
כאשת חינוך אני חייבת לציין שהאסטרטגיה שאותה נקטה מיה להתמודדות עם בעיותיה -
*אמפתיה מוגזמת לאנשים שלא מגלים כלפיה את אותה אמפתיה בחזרה.
*העמדת צרכי אחרים לפני צרכיה כדי שיבינו איזו חברה מעולה היא.
*בריחה על ידי הגשמת חלום של מישהו אחר (השתתפות בהצגה התופסת את כל זמנך כשאין לך בכלל שאיפות להיות שחקנית)
*מחשבות על עבירה על החוק תוך ניצול מעמד הנסיכה.
*התנצלות על עקרונותייך המיניים.
ועוד -

זו לא אסטרטגיה מומלצת להתמודדות עם גיל ההתבגרות.