“בתור מי שמחשיבה עצמה אתאיסטית גאה, היה לי מוזר לצלול אל נבכי העולם החרדי. הפעם האחרונה בה ביקרתי בבית כנסת הייתה בכיתה ב'. התנ"ך עבורי הוא קובץ אגדות ותו לא.
לקרוא אודות העולם החרדי, מנהגיו ואמונותיו, גרם לי לחשוב עד כמה מוזר לחיות במדינה שבה אוכלוסיה כה גדולה של חרדים, ולא לדעת שום דבר אודותיהם, ועד כמה אורחותיהם שונות כל כך משלי.
מודה ומתוודה- אינני אוהבת אנשי דת. כאשר אני ובעלי תכננו את חתונתנו, פנינו לרבנות. נדרשנו להוכיח את יהדותנו. אמי כבר הוכיחה את יהדותה, כאשר נישאה בשנית בישראל. פניתי אל הרבנות על מנת להוציא את המסמך, אך נאמר לי שעליי לשלם 80 שקלים עבור עותק של המסמך. שלא לדבר על כך שעליי לנסוע לאילת מתל-אביב (בה התגוררנו באותה תקופה), בכדי להסדיר את העניין. אחרי חודש של טרטורים, החלטנו לטוס להינשא בקפריסין. את הדת נידינו מחיינו. אפילו חנוכייה אני מסרבת להכניס לביתי.
הספר מעלה סיטואציות מקוממות. אחת מהן היא המחשבה של תמר, גיבורת הספר, אודות הנספים בשואה. היא מאמינה כי אילו היהודים היו שומרים מסורת ולא מתבוללים באוכלוסיה האירופאית, או אז הם היו ניצלים. יסלחו לי הקירות בבית, אבל לא פעם במהלך קריאת הספר, שקלתי לדפוק את ראשי בקיר.
האם העולם החרדי באמת כה עיוור לסובב אותו? האם הקהילה הזו שמה את מבטחה בגורם בלתי נראה בעיוורון מוחלט? מדוע?
עוד דבר שאיני מצליחה להבין הוא עניין הפאה. נשים מגלחות את שיערן או מסתירות אותו פן תציץ שערה אחת מראשן על ידי...פאה! עשויה שיער! באמת שאיני מוצאת שום היגיון מאחורי זה.
לאחר קריאת הספר אני מבולבלת יותר משהייתי בכל הנוגע לעולם זה.
הספר עצמו כתוב היטב. העלילה מרתקת ומסופרת מנקודות מבט שונות ותקופות זמן שונות. את תמר, הגיבורה, לא חיבבתי במיוחד. עבורי היא הייתה דחליל עם ספוג בראש- כל דבר שהספיגו לתוך הראש שלה, נכנס בלי תהיות וספקות.”
