“תקציר: באי הבידיוני בוּמוֹן השוכן לחופי הים התיכון, מתגורר הסופר המצליח והאהוב נתן פולס לאחר שפרש מכתיבה בלא הסבר למעריציו המופתעים והמתוסכלים. גם לכלי התקשורת לא הסכים להתראיין במשך שנים רבות; רפאל הוא סופר צעיר בתחילת דרכו שסוגד לפולס וחולם שזה יקרא את הרומן שכתב; ומתילד היא עיתונאית מסתורית שגם רוצה תשובות מפולס, לשאלות מאוד מסויימות... מה המפגש בין פולס לשניים האלה יוליד? מדוע הפסיק לכתוב? ומה הקשר בין השלושה לגופה המתגלה על האי?

אני לא חסידה גדולה של ספרי מתח, וזה הספר הראשון של מוסו שקראתי - אבל בעקבות הקריאה, אני בהחלט רוצה להיחשף לעוד מהז'אנר ובפרט ממוסו, בתנאי שהספרים יהיו אינטליגנטיים ומפתיעים כמו זה. הספר סחף וריתק אותי מהעמוד הראשון וככל שהתקדמתי בקריאתו העניין שלי להגיע לפתרון התעלומות והמסתורין הפך לצורך של ממש. אבל היתרון הגדול ביותר של הספר, עבורי לפחות, הוא לא העלילה רווית המתח, האדרנלין והטוויסטים הלא צפויים, והעובדה שאין חורים עלילתיים או דברים לא פתורים; גם לא תיאורי האי הדימיוני שמוסו ברא שמפורטים ומתעתעים לחשוב שמדובר במקום אמיתי; אלא העיסוק בעולם הכתיבה וגם סיפור סיפורים בצורה אומנותית ואישית. מוסו ניחן בכישרון רב בניתוח לעומק של המחשבות והרגשות של דמויותיו, וכתוצאה מכך יצר אצלי מגוון של תחושות: מתח, חרדה, התרגשות, התפעלות, ואולי החשובה מכולן - השראה.

למי שמחפשים ספר מעורר מחשבה ועמוק וגם זורם שנקרא בנשימה עצורה, הרי לכם "החיים הסודיים של הסופרים". ממליצה בחום.”

“גיום מוסו התחבר הפעם לז'אנר של סופרים שכותבים איך זה להיות סופר.
גיבור הסיפור הוא איש צעיר שרוצה להיות סופר ולכן רודף אחרי נתן פולס, סופר מוערך שפרש מכתיבה ומתבודד באי אקסקלוסיבי. צעיר מוצא את הסופר, מוסר לו כתב יד שיחווה את דעתו, אבל פולס המתבודד זורק אותו לכל הרוחות.
במקביל, מתילד, משווקת יין שאפתנית שמצאה מצלמה ישנה ובה תמונות מעניינות, מפתה את הסופר להיפגש איתה, ומנסה למשוך אותו לכתוב את הסיפור של התמונות במצלמה.
רק שלממשווקת היין לכאורה, יש אג'נדה אחרת שנחשפת לאט לאט ומאיימת על הסופר, שמסתבר שיש לו מה להסתיר.
לעזרתו, מגייס נתן פולס את הצעיר, והעלילה מסתבכת.
כמו בכל ספרין של מוסו, יש כאן הפוך על הפוך וסיפור שמתחיל פסטורלי נעשה תסבוכת של יצרים אפלים ואלימות.
עצבן אותי שהספר מודפס על דפים עבים כדי שייראה עבה למרות שהוא רק 200 דפים.
וכבר קרתי ספרים טובים יותר של גיום מוסו.
ככה-ככה בסולם תמר.”

“יש לי "היסטוריה" ארוכה של ספרי מתח. בנעוריי קראתי רבים כל כך ביחוד כאלה שתורגמו מאנגלית או אמריקנית... כשהתבגרתי קראתי רבים בדרך כלל בשפת המקור כלומר באנגלית; והרי כולנו מכירים את השמות של אגאטה כריסטי, אלרי קווין, אהבתי במיוחד את ספריהם של דשיאל האמט ורימונד צ'נדלר שקצת נשכחו היום...וכמובן שיש רבים וטובים מאוד שקראתי שלא הזכרתי פה למשל ג'ורג' סימנון... ויש את הסופרים הסקנדינביים וכך הלאה - זו ממש רשימה שאינה נגמרת... שמעתי כבר מזמן את שמעו של גיום מוסו הצרפתי שכתב מסתבר המון ספרים שרובם תורגמו לעברית.
אז הגיע אלי לפני זמן קצר ספר שלו ודיי שמחתי לקרוא בו ולדעת מה המיוחד בסופר הפורה הזה... מה אומר? די התאכזבתי! מוסו בונה פה עלילה מפותלת על סופר מעולה שלפתע פתאום בשיא תהילתו פורש מהכתיבה ומתבודד לו בבית פרטי, שקשה להגיע אליו, על אי ששייך לצרפת. ועל האי הזה מתחילים פתאום אנשים למות...
אז בתור רעיון לכתיבה זה נשמע מעניין ואפילו מרתק!
אבל מוסו פותח כאן בעלילה שבעיניי היא מופרכת וחסרת אמינות לחלוטין!
הכל קשור כאן בעיניי בחוטים גסים! ולי כקורא קשה מאוד להאמין להם.
למשל יש כאן סצינה שבה צעיר "מהטובים" כביכול ושמנסה לחקור מה קרה נתפס על ידי אחד מ"הרעים" שכובל אותו ומסיע אותו כנראה אל מותו אבל תוך כדי כך הוא מספר לאותו צעיר (ולנו הקוראים) מה היה חלקו באמת בפשעים הנוראים שביצע.
לי זה נשמע מאוד מוזר לא-אמין ולא הגיוני שפושע כזה יתוודה ככה סתם ועוד ברגעים כאלה את כל הפרטים של הפשע ביצע...
בקיצור לא אהבתי את הספר הזה הכל פה נשמע לי מאוד "יבש" למרות שמדובר פה
בפשעים פנטסטיים שצריך באמת דמיון מופלג כדי לרקום אותם...
ואולי זה רק התרגום שהוא כך? אינני יודע. במקרה יש לי ספר אחר של מוסו גם בצרפתית. אנסה לקרוא אותו בצרפתית המקורית ואולי זה רק הספר הזה שהוא כך? כי אחרת קשה לי להבין את הצלחתו הגדולה של הסופר הזה.”

“ראשית אומר שהספר גרוע. מתחיל מענין ומתגלגל לבלש גרוע הכולל תאורים והסברים הסטוריים שאינני יודעת אם הם נכונים או בדיוניים כמו הספר. כתוב רע מסופר גרוע.”