אז הייתי רוצה להגיד שהפרויקט-העסקת-ילדי-עובדים בעבודה של אבא שלי הוא הדרך הכי מגניבה וכיפית שלי להרוויח כסף החופש, אבל לא, מישהו היה חייב לגרום לזה ש-90% אחוז מהילדי-עובדים האחרים יהיו ערסים ופרחות ממדרגה ראשונה. ואני אסכם את זה ככה-
הבנות: "וואו מאמי לשתינו יש לק ורוד זוהר! איזה מהממות אנחנו!" מה שתגידי, מוח אפונה. "איזה מעלפת החולצה שלך!" זו לא חולצה, זאת רשת לבנה עם חורים לידיים, חמודה. יש הבדל לא קטן, ולמרבה הצער הבדל קטן זה מה שאין בין המוח שלך לבין גרגיר חול.
הבנים: "מי זאת הילדה הנמוכה עם המשקפיים?" תודה רבה. או: "אני הבן של יעל, יש לך בעיה???" ואת זה אמר ערס מגודל עם מוהוק, גבות גזורות ופירסינג לאבא שלי. תרגיע, קוף.
חוץ מזה, אני לא עושה הרבה. אני מצלמת דפים במכונה בגודל טנק שאפילו מסדרת את הדפים בערמה בידיים, ממיינת מספרי עובדים ותיקים וקלסרים, נותנת את הדף הזה לאופירה מהכספים ואת הדף ההוא לאיילת מהנוכחות ואת המטאטא הזה להוא מהתחזוקה [או שלא]. בקיצור, בימים האחרונים התעסקתי בכל כך הרבה דפים שזה ממש מפליא שהידיים שלי לא מלאות בחתכים מנייר. אבל בכל זאת, זה נחמד יחסית. יש לי עכשיו שולחן משלי עם מחשב [כי העובדת הלכה לחופשה], ובין תיוק למיון אני יכולה להיות במחשב ולהיכנס לסימניה ולאכול, ולהגיד לחברות שלי ש"אני עובדת במשרד ראש הממשלה אז אם אני אספר לכם מה אני עושה אני אצטרך להרוג אתכם, מוהאהאהאהא!"
אבל מה- די נמאס לי להגיד למאבטחים כל הזמן הבת של מי אני [משרד ראש הממשלה, הבנתי, אבל למה להחליף מאבטחים כל חצי שעה?], לשמוע כמה אני דומה לאבא שלי, ולראות עובדים מעצבנים שמתפעלים מהגיל שלי ["היי, חמודה, איזה גדולה! את עולה לכיתה ו'? אה, כיתה ט'! וואו, באמת גדולה! איזה מותק!" לכו להכין לעצמכם עוד קפה עם סוכרזית ותעזבו אותי בשקט].
חוץ מזה שקודם עבדתי עם מישהי שיודעת לדבר עם אנשים בגילי כאילו הם באמת בני 14 ולא בני 4, ועם ילדה שהפקאציות שלה דווקא מוטלת בספק והיא ממש כיפית. אבל עכשיו אני במשרד גדול יותר אמנם, אבל עם 3 זקנות שמתייחסות אליי כאילו אני תינוקת וכל רגע בודקות שלא התעלפתי מהמאמץ העצום של לדפדף בקלסר, או שלא מתתי מהתייבשות ברבע השעה שעברה מאז ששתיתי 2 כוסות. שלא לדבר על זה שבתג העבודה שלי יש תמונה מזעזעת שאני מכחישה את שייכותה לפרצוף שלי. וגם, הילדה החמודה שעבדתי איתה קודם? עכשיו יש איתה מישהי סנובית מעצבנת ומתנשאת שהולכת איתה כל הזמן, לא עושה כלום ומסתכלת עליי מלמעלה [לא שזה קשה, בתור מטר וחצי וגם זה אחרי קפיצת גדילה].
ולמרות כל קיטוריי, זה נחמד. אני אוהבת את המכונת-צילום שמסדרת את הדפים בערימה עם הגומי הקטן והמוזר שמחזיק את כל הדפים במקום, ואת זה שיש פה כספות עם כיתובים כמו "מכתבים להשמדה", "ועדת השמות הממלכתית" ו"חומר סודי ביותר". זאת הרגשה כאילו אני עובדת בשב"כ, וזה מגניב...^^
חוץ מזה, יש פה משרדים על הגג, ויש קיוסק מלא בשוקולד, וכיף ללכת למטבחון ולהכין לעצמי קפה מזויף ולקרוא את "אשמת הכוכבים" או "גנבת הספרים" בין התיוקים עם כוס ביד, והעבודה ממש לא קשה ואני צריכה את הכסף, ובינתיים אני יכולה לגלות בכרטיס עבודה של אחד הערסים שיש לו 0 שנות לימוד...[סיפור אמיתי לחלוטין!].
וגם, עשיתי ביום שישי סאן-אין בשיער ואני נהנית לראות איך הפרחות מגיבות בקנאה [או בפרצוף אידיוטי] כשהן רואות שהפכתי מחומת-שיער-עם-קצת-חימצון-שנשאר-משנה-שעברה, לערמונית/ג'ינג'ית עם המון גוונים מגניבים ביותר. לפחות יותר מהשיער-יבש-מרוב-מחליק שלהן. ואם אתם חושבים שאני מרושעת אליהן יותר מדי, אז תדעו שמגיע לי צל"ש על זה שאני לא אומרת להן ללכת לעשות ניתוח השתלת מוח ובאותה הזדמנות- ניתוח להוצאת הוורוד מהוורידים, כמו שאני רוצה לעשות מהשנייה שראיתי אותן.
אז בקיצור, אנשים...אני קצת מיואשת, אבל יהיה טוב כל עוד יהיה שוקולד. [אני עכשיו אחרי צילום של ערימות דפים וחוברות ומיון, כשהסנובית לא עזרה לי בכלל, והרגליים שלי כואבות!!!] אני אצלח את זה, עם כל הדפים והעובדים המעצבנים והסנוביות והפרחות והערסים וכל שאר הדברים שהם ממש, באופן חד משמעי ובהחלט לא מגניבים.
אחרי הכול, גם אני מרוויחה מזה משהו, או כמה משהואים, או לפחות כמה בדיחות מרושעות על ערסים ופרחות ועובדי משרד עם סוכרזית בקפה. או לפחות איזה קטע מגניב.
הבנות: "וואו מאמי לשתינו יש לק ורוד זוהר! איזה מהממות אנחנו!" מה שתגידי, מוח אפונה. "איזה מעלפת החולצה שלך!" זו לא חולצה, זאת רשת לבנה עם חורים לידיים, חמודה. יש הבדל לא קטן, ולמרבה הצער הבדל קטן זה מה שאין בין המוח שלך לבין גרגיר חול.
הבנים: "מי זאת הילדה הנמוכה עם המשקפיים?" תודה רבה. או: "אני הבן של יעל, יש לך בעיה???" ואת זה אמר ערס מגודל עם מוהוק, גבות גזורות ופירסינג לאבא שלי. תרגיע, קוף.
חוץ מזה, אני לא עושה הרבה. אני מצלמת דפים במכונה בגודל טנק שאפילו מסדרת את הדפים בערמה בידיים, ממיינת מספרי עובדים ותיקים וקלסרים, נותנת את הדף הזה לאופירה מהכספים ואת הדף ההוא לאיילת מהנוכחות ואת המטאטא הזה להוא מהתחזוקה [או שלא]. בקיצור, בימים האחרונים התעסקתי בכל כך הרבה דפים שזה ממש מפליא שהידיים שלי לא מלאות בחתכים מנייר. אבל בכל זאת, זה נחמד יחסית. יש לי עכשיו שולחן משלי עם מחשב [כי העובדת הלכה לחופשה], ובין תיוק למיון אני יכולה להיות במחשב ולהיכנס לסימניה ולאכול, ולהגיד לחברות שלי ש"אני עובדת במשרד ראש הממשלה אז אם אני אספר לכם מה אני עושה אני אצטרך להרוג אתכם, מוהאהאהאהא!"
אבל מה- די נמאס לי להגיד למאבטחים כל הזמן הבת של מי אני [משרד ראש הממשלה, הבנתי, אבל למה להחליף מאבטחים כל חצי שעה?], לשמוע כמה אני דומה לאבא שלי, ולראות עובדים מעצבנים שמתפעלים מהגיל שלי ["היי, חמודה, איזה גדולה! את עולה לכיתה ו'? אה, כיתה ט'! וואו, באמת גדולה! איזה מותק!" לכו להכין לעצמכם עוד קפה עם סוכרזית ותעזבו אותי בשקט].
חוץ מזה שקודם עבדתי עם מישהי שיודעת לדבר עם אנשים בגילי כאילו הם באמת בני 14 ולא בני 4, ועם ילדה שהפקאציות שלה דווקא מוטלת בספק והיא ממש כיפית. אבל עכשיו אני במשרד גדול יותר אמנם, אבל עם 3 זקנות שמתייחסות אליי כאילו אני תינוקת וכל רגע בודקות שלא התעלפתי מהמאמץ העצום של לדפדף בקלסר, או שלא מתתי מהתייבשות ברבע השעה שעברה מאז ששתיתי 2 כוסות. שלא לדבר על זה שבתג העבודה שלי יש תמונה מזעזעת שאני מכחישה את שייכותה לפרצוף שלי. וגם, הילדה החמודה שעבדתי איתה קודם? עכשיו יש איתה מישהי סנובית מעצבנת ומתנשאת שהולכת איתה כל הזמן, לא עושה כלום ומסתכלת עליי מלמעלה [לא שזה קשה, בתור מטר וחצי וגם זה אחרי קפיצת גדילה].
ולמרות כל קיטוריי, זה נחמד. אני אוהבת את המכונת-צילום שמסדרת את הדפים בערימה עם הגומי הקטן והמוזר שמחזיק את כל הדפים במקום, ואת זה שיש פה כספות עם כיתובים כמו "מכתבים להשמדה", "ועדת השמות הממלכתית" ו"חומר סודי ביותר". זאת הרגשה כאילו אני עובדת בשב"כ, וזה מגניב...^^
חוץ מזה, יש פה משרדים על הגג, ויש קיוסק מלא בשוקולד, וכיף ללכת למטבחון ולהכין לעצמי קפה מזויף ולקרוא את "אשמת הכוכבים" או "גנבת הספרים" בין התיוקים עם כוס ביד, והעבודה ממש לא קשה ואני צריכה את הכסף, ובינתיים אני יכולה לגלות בכרטיס עבודה של אחד הערסים שיש לו 0 שנות לימוד...[סיפור אמיתי לחלוטין!].
וגם, עשיתי ביום שישי סאן-אין בשיער ואני נהנית לראות איך הפרחות מגיבות בקנאה [או בפרצוף אידיוטי] כשהן רואות שהפכתי מחומת-שיער-עם-קצת-חימצון-שנשאר-משנה-שעברה, לערמונית/ג'ינג'ית עם המון גוונים מגניבים ביותר. לפחות יותר מהשיער-יבש-מרוב-מחליק שלהן. ואם אתם חושבים שאני מרושעת אליהן יותר מדי, אז תדעו שמגיע לי צל"ש על זה שאני לא אומרת להן ללכת לעשות ניתוח השתלת מוח ובאותה הזדמנות- ניתוח להוצאת הוורוד מהוורידים, כמו שאני רוצה לעשות מהשנייה שראיתי אותן.
אז בקיצור, אנשים...אני קצת מיואשת, אבל יהיה טוב כל עוד יהיה שוקולד. [אני עכשיו אחרי צילום של ערימות דפים וחוברות ומיון, כשהסנובית לא עזרה לי בכלל, והרגליים שלי כואבות!!!] אני אצלח את זה, עם כל הדפים והעובדים המעצבנים והסנוביות והפרחות והערסים וכל שאר הדברים שהם ממש, באופן חד משמעי ובהחלט לא מגניבים.
אחרי הכול, גם אני מרוויחה מזה משהו, או כמה משהואים, או לפחות כמה בדיחות מרושעות על ערסים ופרחות ועובדי משרד עם סוכרזית בקפה. או לפחות איזה קטע מגניב.