“Счастливая Москва- 'מוסקבה המאושרת' (מוסקבה השמחה), 1936-1932. שלושה סיפורים, 2 נובלות- מוסקבה המאושרת והים היובליני+ אחרית דבר של המתרגם. הוא חשב שזה המיטב של המיטב ש טרם התפרסו, מי אני ש יחשוב שזה זבל פרולטרי שנמכר בעידן קפיטליסטי. הספר הזה לא עשה אותי מאושר, ליתר דיוק – הרגשתי במרכז מסחרי מאובק מלא רוסים בסמרטוטי טרנינג עם סנדלים בגרביים צועקים אחד על השני.
הסיפור הראשון- על בחורה יפה בשם מוסקבה איוואנובנה צ'סטנובה= יושר. שכול הבחורים הרוסים הנבובים בעיר מוסקבה של התקופה מתאהבים בה, עד סופם הטראגי של
כ ו ל ם .
הסיפור השני ' הכינור המוסקבאי' , על סמיון סרטוריוס, נגן כינור שנוסע בשנות השלושים בשיא קולקטיביזציה מכפרו העלוב 100 קילומטר למוסקבה, נטול כינור ורק עם תיק ריק ל כינור , שם הוא הולך לאיבוד ופוגש כולמיני אנשים מפוקפקים.
הסיפור השלישי- 'ים הנעורים'- נדייז'דה= תקווה, בוסטלוייבנה יחדיו עם ורמו המהנדס ונז'דייה מנהלת הקולחוז מקבלים ומתכננים להפיק טונות של בשר בקר ולהצעיד את הקולחוז העני בערבה אל עבר העתיד.

כל שלושת הסיפורים נכתבו בשנות ה-30, והם ביטויו של פלטונוב על הקולקטיבציה והשלטון הסובייטי הירוד והעלוב .
סטלין קרא לו כמו שפואנטה קוראת לי-חלאה!.

סיפור/נובלה ראשונה- Счастливая Москва- 'מוסקבה המאושרת' (מוסקבה השמחה)-
הגיבורה מוסקבה איוואנובנה צ'סטובנה, היא אישה יפה וצעירה. המיטב של הרפובליקה החדשה, הנועה קירל של פלטונוב. היא פוגשת את בוז'קו, העובד במפעל והוא איש יחסי הציבור של הרפובליקה הסובייטית אור לגויים. היא יתומה שעושה את צעדיה הראשונים. היא הולכת ונהפכת לצנחנית, עד שה מצנח שלה עולה באש. היא משתחלת לבית חולים ולאחריו לדירת 2 חדרים, אליו בא איזה קבצן זקן, והיא לא מפקפקת ברוח השיתוף הקומוניסטית.
לאחר מכן היא פוגשת גבר אחר גבר, אם זה סמיון סרטוריוס המדען / ממציא ה מאזניים החדישים. או סבמיקין הרופא המטורלל שהורג פציינט אחר פציינט לגילוי סם החיים דרך גופות המתים, 'המוח של עמוד השדרה' (שאין לו) ומה שמצוי בין הקיבה למעי. ואם זה קומיאגין- קשיש המתנדב למשטרה, חייב 50 רובל על אי רישום , החי ב פרוזדור עלוב.
כל הדמויות בסיפור הולכות לעזאזל , כיתר התושבים העלובים ברפובליקה העממית הקומוניסטית בשלהי תוכנית החימוש, קולקטיביזציה והטיהור של מיליונים. מזל שהמציאו את ישראל .


הסיפור הקצר השני- Московская скрипка- 'הכינור המוסקבאי'-
סמיון סרטוריוס הצעיר איבד את כינורו האהוב. הוא נוסע בדרך לא דרך מסע מפרך מהקולחוז האבוד למוסקבה. שם ילך לשוק, יקנה כינור פלאים חדש, שבמקום עץ עשוי חומר משונה, ש יפיק צלילים מיוחדים ומרשימים. הוא פוגש מישהי פלאית, עוד נועה קירלית קסומה ששולחת אותו לשוק לקנות את הכינור. מסרב לחכות שנה לאוניברסיטה. מתחיל לעבוד באיזה מפעל עד שנעלם בהמון המוסקבאי.

Ювенильное море» (ים הנוער) הים היובילני/ ים הנעורים 1934-
איש אחד הולך והולך. עד שהוא מגיע למבני חימר יצוק, בו פוגש ב ניקולאי ורמו המהנדס מנהל המפעל, שחופר בשכל לאורך הסיפור ולהולך הרגל המסכן.
יש מריבה בין כל הדמויות בפולמוס מתיש. כל הים הזה מתיש. לבסוף ממנים את - נדייז'דה= תקווה, בוסטלוייבנה הזקנה למנהלת הקולחוז המדברי השכוח וההרוס בעוני נבער מוז'יקים שהפכו לאנשי קולחוז. היא מקבלת הוראה ממוסקבה לייצר טונות בשר עד השנה הבאה ולהצעיד את הקולחוז ההרוס אל עבר העתיד. משימה אליה היא רותמת את ורמו ונסה במלוא המרץ, חדורת מטרה ומאמינה גדולה בעתיד הפרולטרי המזהיר של הקולחוז העלוב שלה.

"למה שאעשה את זה בשבילך? בגלל העיניים שלך"
"כן", ענתה בוסטלוייבה
.."שאולי אנשק אותך בתמורה למסמרים!" חייך המנהל.
"טוב", הסכימה בוסטולייבה"
(ע"מ 181).

בוסטולייבה הזקנה נוסעת עד מוסקבה. צורחת עד השמים שישלחו לה קורות ברזל, מסמרים, כל דבר כדי שהקולחוז יתחיל לייצר תנאים ראויים לעדר שלה ,אליו היא תלויה בהפקת טונים של בשר. כשהיא צריכה מסמרים, מנהל המפעל העלוב עושה לה עיניים ובתמורה מביא לה.
רק בשביל שהיא תחזור לקולחוז העלוב, בשביל לראות סדום ועמורה ממה שעשו לבקר שלה אנשי הקולחוז.
בהמשך נבונים וטובים יותר משרטטים את התוכניות מחדש, ובוסטולייבה הולכת לנמל לנפנף במפית אל עבר עוד נועה קירלית מופלאה, הנוסעת ללמוד באמריקה.

הסיפורים ה הזויים והעלובים של אנדרי פלטונוב לא הרשימו אותי במיוחד, מוסקבה המסריחה, ולא המאושרת לעניות דעתי.

פעם אהבתי ספרות רוסית, היום אני שואל את עצמי מה לעזאזל חשבתי?.”

“בתחילה, כשהתחלתי בקריאת הספר לא ידעתי מה לחשוב. לא לזה ציפיתי. הקריאה לא היתה נעימה משהו בסגנון, משהו בתוכן. "מה זה הסיפור הזה"? חשבתי, הדברים נראו מופרכים, בדיוניים היה לי קשה להכנס. דפדפתי לסוף הספר לקבל איזה מושג ואז בעקשנות חזרתי לרומאן (כך הכתוב מכונה בפי המתרגם). לאט לאט התברר שכל המוזרות הזו מכסה על הביקורת הנוקבת על רוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר והדברים מוסתרים בין חמוקיה של מוסקבה, אשה נחשקת ע"י כל גבר שנתקל בה. מוסקבה זו משולה לאמא רוסיה, במצב אז לא יכלה להשיב אהבה לאוהביה. הגברים שלה גם הם מכסים על הרעיונות המגלומניים של המהפכה. אחד עסקן, בוז'קו שמו כותב לנמעניו המאמינים ברוב "צניעות ובחמלה"..."כאן אצלינו נעשה יותר ויותר טוב..."מובן שלא כך חשב פלטונוב. אחר מהנדס בעל שם עולמי, סרטוריוס, (שם מופרך שמשמעו שריר חייטים), משקיע את כל הידע שלו בהמצאת מאזניים לשקילת לחם וכרוב (כלי מוכר ושמיש כבר מאות בשנים), מחד, ומאידך מאזניים לשקילת כוכבים רחוקים. מאהב אחר הוא רופא, סמבקין, הוא עמל יומם וליל כדי ללכוד את ניצוץ החיים המסתתר בגוויות חמות של מתים כי אצל החיים החומר הזה לא קיים. פעם ניתח סמבקין ילד בראשו,(ילד קטן בחלומות משול לרעיון חדש),החולה הקטן השתגע ומת כי "בעצמות גולגלתו הופיעה מוגלה שהרעילה את תודעתו".
אחר-כך נכתב: "סמבקין ליטף את הגופה הקטנה כאילו הייתה הרכוש הסוציאליסטי הקדוש ביותר...". כולם ברומאן עושים מאמצים לבטל את עולם הרגש ולהעצים את חשיבות השכל.(אולי משום שקל יותר לשטוף את השכל). הגברת מוסקבה הנחשקת אינה יכולה להשיב להם אהבה ונוטשת כל אחד מהם לדבריה- האהבה אינה קומוניזם והתשוקה- עצובה. במאמציה להיות בכל מקום ולאהוב את כולם היא מתגייסת לעבוד בחפירת פיר לרכבת התחתית שם נקטעת רגלה בתאונה היא מתכחשת לכאבה ואפילו דמה היה צהוב ולא אדום. "איך זה קרה לך"? שואל מנהל העבודה את שאלת מליון הדולר "הוא היה מוכן לתלוש רגל לעצמו - ובלבד שהבחורה הזאת תינצל בשלמותה ". טוב לב אצילי, או מטאפורה המסתירה את מחשבותיו האמיתיות של פלטונוב?
כך כל שורה כל פיסקה. מאלף לקרא ולפצח תוך כדי הבנה שהכתיבה הזו היתה אקרובטיקה ספרותית מסוכנת שבה השתמש פלטונוב כדי לחמוק מענשם של הצנזורים בארצו ה"מאושרת".
לא המשכתי לקרא את הרומאנים הנוספים בספר הרגשתי צורך לנוח ולהתאושש.”

“באמת יצירת מופת (כמו שכתוב על גב הספר).
התמוגגתי, ולא בגלל עלילה סוחפת אלא בגלל אופן כתיבה מרשים ובגלל תיאור תקופה ודמויות מרתקים.
מעניין היה בעיני למצוא שבשניים מתוך מתוך שלושת הסיפורים בספר הופיעו פסקאות שלמות זהות- אך בכל סיפור הן הובילו למקום אחר.מצאתי את עצמי הולכת בספר אחורה וקדימה ושוב אחורה-עמ"נ להשוות.
בנוסף- כל תיאורי התקופה הקומוניסטית הינם מדהימים, כאשר הרבה מאד מוסווה בין השורות, ובעצם מתחוור לא מן המילים המפורשות אלא מתוך חשיבה והסקת מסקנות.(נשמע מלחיץ- אבל לא, זה קורה).
עוד מענינות במיוחד הן הדמויות- כנראה תוצר של התקופה וטבע האדם, ולכל אורך הדרך שאלתי את עצמי- איך זה יכול להיות?, איך היו (יש?) כאלה אנשים?
חויה.”

“אני לא עומדת בפני ספרות רוסית וכשראיתי את הספר הזה באחת החנויות מיד רכשתי אותו.

הזמן הוא השנים הראשונות אחרי המהפכה (שנות ה-30), האידיאליזם עדיין שולט, ובכל זאת עבר מספיק זמן כדי שיתחילו לפרוח פרחי הספק כלפי המשטר הסובייטי הנוקשה, הקולקטיביות ושלילת חופש הפרט.

מוסקבה בסיפור הזה היא בחורה צעירה, קצת שטחית ועם זאת מעמיקה, כן, דבר והיפוכו, היא יפה כמעט מתמסרת אך מיד נעלמת. כמובן שהכוונה היא גם לעיר וכנראה שכך רואה אותה הסופר.

האמת שאת הספר הזה צריך לקרוא לא בפעם אחת, לא בשוטף אלא לאט עם שימת לב לפרטים. מורגש לגמרי שפלטונוב רוצה להגיד דברים, והסיפור שלו נראה כמוצפן בקוד כלשהו, בין הקולחוז והסובחוז, ולדמויות יש תפקיד בתוך כל האניגמה הסובייטית הזאת.

לספר הזה אין סוף כמו של"נפשות מתות" אין סוף וזה בסדר, כידוע הרי הכל נמשך.”