“הרומאן המאוחר של מאן, שכתיבתו החלה ב־1909, ונמשכה רק בערוב יומי, מהווה התפתחות משמעותית בקץ (ואפילו פוסט) הרומנטיקה הגרמנית וההתפכחות מרעיונות הFin de siècle, תוך שימוש ציני בדמות הדקדנטית והנרקסיסטית (הרומן הוא פרודיה על האוטוביוגרפיה הפומפוזית של גתה, שירה ואמת). דמותו של פליקס קרול, דמות מן המעמד הזעיר־בורגני שנאלצת לחיות חיי נדודים, מאופיינת בהזיתיות מתמשכת וכמיהה אל היופי דרך הפיכת החיים עצמם למעשה אמנות.
פיתוח הדמות מסקרן במיוחד לאור דמויות מפתח דומות שמאן בורא, שמוצאם לרוב מן המעמד הבורגני; פון־אשנבאך המדרדר לניוון; האנס קאסטורפ שמוצא מפלט בעקימויות פילוסופיות; ולבסוף פילקס קרול, המוצא מפלט בליריות. סגנון הכתיבה קליל ועוסק, בניגוד ליצירותיו המוקדמות יותר של מאן, בסצנות המתגבשות בלי משים להומור סימבוליסטי ולהתנערות מכורח המציאות.
תרגומה של מירסקי מצוין כהרגלו, אלגנטי ומהוקצע, אך מכבד את התרגום המוישן של אבי שאול. מומלץ בחום.”

“הרומן "פליקס קרול וידוייו של מאחז-עיניים" נכתב בין השנים 1911-1909,ו 1955-1954 ופורסם לאחר מות הסופר תומאס מאן.
העלילה מתרכזת בדמותו של פליקס ("המאושר" מגרמנית). ז'אנר הרומן היא פיקרסקי. הגיבור "פליקס" גדל ע"י אביו ששמו לא מעוזכר ברומן. יש לו משפחה עשירה, אחות, אומנת, אימה מרוחקת וסנדקו שימלפריסטר.
צורת הסיפור בגוף ראשון לא מזכירה פרטים המסבירים את טיב האירועים שפליקס מוודע לקוראים. עלילה פיקרסקית (בדומה לקלאסיקות כ"דון קישוטה" ו"מסעות גוליבר") באה ברומן כאשר בסוף הספר הראשון המשפחה מתפרקת לאחר מות האב של פליקס.
לפני שפליקס עוזב את ביתו בגרמניה בשלהי המאה ה-19 הוא פוגש בחור בשם קרול, רקדן מרשים. הוא מעמץ את שמו ל"פליקס קרול" ועוזב לפריס.
פליקס קרול מנסה לאחר פורקן המשפחה להישאר בגרמניה ולהתגייס לצבא, אך לא מתקבל.
בספר השני, בעזרת קשריו עם סנדקו שימלפריסטר, הוא מוצא עבודה כמלצר ועובד כללי בבי-מלון. שם הוא מצוי בחברת הבוהמה של עידן הבל-אפוק. מוקף באנשי בוהמה.
כול מעביו בנויים לרוח התקופה. בחור בלונדיני, הדובר שפות רבות ומוקף באנשי בוהמה החושקים בו.
הוא מפתח קשר רומנטי עם אישה נשואה. מעוניינים לקבל אותו בבית-המלון למשרה גבוהה יותר.
בספר השלישי, פרק רביעי, נפגש הגיבור עם ונסוטה. אציל עשיר הבא מארגנטינה וגר בפורטוגל. ונסוטה נשוי לזאזא, אישה יפה. פליקס הכיר את ונסטה. הוא מתוודע שהוא "שטן בהתגלמותו".

"המרקיז ונסוטה?" שאל האיש וזקף קצת את גבותיו.
"לשירותך", עניתי בנימ בנימה מתחמקת, כמעט מתגוננת.
"מן הענף הלוקסבורגי, אני מניח. יש לי הכבוד להכיר את אחת מדודתיך שברומא, הקונטסה פאולינה צ'נטויונה לבית ונסוטה, מן הענף האיטלקי. וענף זה, מצדו, קשור בקשרי משפחה עם בית סצ'ני בווינה, ומכאן שגם עם בית אסטרהאזי בגלאנטה.
אתה ודאי יודע שיש לך דודנים ושארי-בשר שניים-בשלישיים בכל מקום אדוני המרכיז.
(..) ניחשת נכון. מטרת נסיעתי הייתה לרכוש במכון הפליאוזואולוגי כמה חלקי שלד שאנו זקוקים להם ביותר- גולגולת, צלעות ועצמות-שכמה של מין נדיר של טפיר, שנכחד לפני עידן ועידנים, ואשר ממנו- כעבור כמה וכמה שלבי התפתחות- מוצאו של הסוס שלנו."
"הכיצד, הסוס מוצאו מן הטפיר?"
"ומן הקרנף. כן, אדוני המרכיז, על סוס הרכיבה שלך עברו צורות-קיום שונות ומשונות. במשך תקופה ידועה, למרות שכבר הגיע למעלת סוס, היה גודלו לליפוטי ממש. הו, יש לנו שמות למדניים לכל מופעיו הקדומים והקדמונים, שמות המסתיימים כולם ב- hipos, שפירושו סוס, החל ב- eohipos, שכן אותו טפיר קמאי חי בעידן האיאוקן."
"איאוקן. אני מבטיח לך, פרופסור קוקוק, לחקוק את המילה הזאת בזיכרוני. ומתי חל עידן האיאוקין?"
"לא מזמן. זו תקופה חדשה של כדור הארץ, לפני אי-אלה מאות אלפי שנים, שאז הופיעו מפריסי-הפרסה הראשונה. אגב, בתור אמן ודאי תמצא עניין בכך שאנו מעסיקים אצלנו ציירים, מומחים בתחומם, המשכילים לשלזר, על-פי ממצאי השלדים, את כל מיני החיות שנכחדו- בצלמן ובדמותן ובמלוא חיותן, וכן גם את האדם בצורתו הקדומה."
"את האדם!"
"גם את האדם."
"את האדם של האיאוקן?"
"קשה להניח שעידן זה כבר ידע את האדם. עלינו להודות שראשיתו של זה לוטה איכשהו באפלה. עובדה מדעית בדוקה היא שהיווצרותו חלה מאוחר, רק עם התפתחותם של היונקים. האדם המוכר לנו הוא מן האחרים להופיע על כדור-הארץ, וספר בראשית צודק לחלוטיןכשהוא מציג אותו כנזר הבריאה. אלא שהתנ"ך מקצר את התהליך באופן באופן נמהר משהו. גיל החיים האורגניים על-פני האדמה, באומדן גס, הוא חמש-מאות וחמישים מיליון שנה. עד הופעת האדם עבר פרק-זמן לא מבוטל".
(ע"מ 291-288).

יונתן כהן בכתבה מהארץ "היסוד הכפול ביצירתו של תומס מאן" מפרש את הרומן כגילוי אריות מתמשך בין הדמויות, כך פליקס מתאהב בבתו של ונסוטה כתחליף לאחות שנעדרה מחייו. נילי מירסקי השוותה את דמותו באחרית דבר לנרקסיסט מוחלט".

את הקריאה בספר בחרתי כי רציתי לקרוא ספר של תומאס מאן, בפעם הראשונה לדעווני בחיי.
"בית ברנדבורג" בוסרי מדי. "הר הקסמים" פילוסופי מדי (נילי מירסקי רצתה לתרגם את הספר בעצמה, התרגום של הוצאת הפועלים בתרגומו של מרדכי אבי-שאול לא מעודכן לעברית המודרנית).
נשארנו עם הסיפורים הקצרים של תומאס מאן ("מות בונציה").

"פליקס קרול- וידוייו של מאחז- עיניים" המודל של רומן מסעות/ רומן פיקרסקי הולם אותו. תקופת הבל-אפוק מוסיפה עוקץ של העולם המודרני. נשארתי עם טעם לעוד סיפורים של תומאס מאן.”

“היצירה הזאת של תומאס מאן היא פסגת הספרות היפה. והתרגום של נילי מירסקי הוא תענוג צרוף.
מי שמעריך ספרות יפה ושפה גבוהה מאוד ייהנה מאוד מקריאת פליקס קרול - וידויים של מאחז עיניים. אני נהניתי.
בנוסף מאוד נהניתי מסוג ההומור שמאן שוזר בכתיבה ומרוחב היריעה הנפרשת לעיני הקורא על תקופה, תרבות, יידע וכללי התנהגות בין קרובים וגם בין חברים.

ציטוטים:
"אבל האדם, כך אנו שומעים שוב ושוב, מוצאו מן הקוף, לא כן?"
"מרקיז יקר, מוטב שנאמר כך: מוצאו מן הטבע ושורשיו נטועים בו. אל לנו להסתנוור מן הדמיון בין האנטומיה שלו וזו של הקופים היותר מפותחים - יותר מדי רעש כבר הקימו בעניין זה. בעיניו הכחולות, עטורות הריסים, של החזיר וכן בעורו, אתה מוצא יור מן היסוד האנושי מאשר בכל שימפנזה - כשם שגם גופו העירום של האדם מזכיר לנו לא פעם את החזיר. ואילו מוחנו, שמבנהו מורכב ומשוכלל כל כך, קרוב יותר מכול אל מוחו של העכברוש. קווי דמיון לפרצופיהן של חיות אתה מוצא בקרב אנשים על כל צעד ושעל, אתה רואה את הדג ואת השועל, את הכלב, את כלב-הים, את הנץ ואת הכבש ... הו כן, אדם ובהמה קרובים זה לזה לא מעט!"

ממליצה בחום!”

“כתיבה יפה ועשירה על תקופה ישנה יותר

משיכות חבל בין מעמדות החברה במאה הזו, לבין הפיוטי והרומנטי,
פליקס קרול הוא אכן נושא הזרקור בשם היופי והמשחק, למען הליריות וכנגד האפרוריות המוכתבת.”