ביקורות ספרים על הספר היתה כאן פעם משפחה

"תודה שאתם מחזיקים את הזיכרון בשבילנו, עד שיהיה לנו פנאי לעשות את זה". כך אמרה מיכל, ביתם של עמיר ומתי וייס בטקס חניכה של חורשה לזיכרם. את מתי היכרתי רק באופן וירטואלי - דרך מפגשים מקוונים בקבוצה של מנחי קהילות לומדות של מורים. מתי היתה כל כך דומיננטית, עד שהאישיות שלה עברה דרך הזום והקרינה הלאה, גם אל מי שלא נפגש איתה פיזית. בשבת של שבעה באוקטובר היתה מתי עם עמיר בעלה, שניהם כמעט בני שבעים, בביתם שבבארי. הילדים שלהם גם הם היו בבארי, אבל בשכונה אחרת, דואגים וחרדים להוריהם ומנסים לקבל ידיעות על הטבח שמתחולל. המטרה היתה לקחת אותם לעזה, אבל משהו השתבש ברכב ש... המשך לקרוא

נצחיה

ספר שמספר על אשה שאיבדה את כל משפחתה בשריפה? מצמרר. לא בשבילי, ספרים כאלה. אנחנו קוראים על אירועים כאלה בחדשות, לפעמים. אני מהמדלגים. עוברת הלאה. מדחיקה. מאוד מדחיקה. אבל המידע זולג איכשהו, דרך הסדקים. מזדחל לסיוטים. אני לא יודעת מה באמת יותר מפחיד. השאלה איך, לעזאזל, נמשיך הלאה, אם... חלילה - או הידיעה. שבסוף, רוב מוחלט של האנשים ממשיכים הלאה. עם לב שבור, עם פיסות נשמה שלעולם לא יתאחו. ובכל זאת ממשיכים, וגם אנחנו כנראה נמשיך, אם... חלילה - בכל אופן, ההמלצות על הספר התרבו והחלטתי, בניגוד למנהגי, לנסות. האמת היא, שהחשש שלי היה חשש שוא. החשש שהספר ישקיע... המשך לקרוא

רויטל ק.

נכמר ליבי על משפחה שנמחקה ברגע, ממש ערב חתונת הבת היא עולה באש יחד עם בעלה לעתיד, אביה והחבר של אימה. הטרגדיה הנוראה הזו משאירה את ג'ון ממוטטת ללא עתיד ללא רכוש ללא כלום, ליבה שבור, בעיירה הקטנה נותרו רק מבטים, ריכולים לחשושים, ג'ון נכנסת לאוטו ונוסעת אל הלא נודע, העיקר להתרחק, היא, שדיברו עליה, על החבר הצעיר ושחום העור העור, לוק. אמא של לוק , האישה המנודה קשת היום שגם היא נושאת את צערה על אובדן בנה היחיד האהוב שגם חייו היו קשים למרות העתיד המזהיר כספורטאי שציפו ממנו. העצב הקושי הכאב מביט מכל פינה, הסיפור מסופר דרך עיניהם של מספר דמויות, לכל אחד יש נגיעה א... המשך לקרוא

רונדנית

כשהייתי בת 6 עברנו דירה. לא היו לנו הרבה חפצים, והבית החדש, שנראה ריק, רוהט רק במשך הזמן. אבל, אני זוכרת ששני אנשים סחבו תמונת גובלן (רקמה) ענקית, בגודל 2 מטרים רוחב על 70 ס"מ גובה, שהייתה מכוסה בסדין לבן, תלו אותה למשך הרבה מאוד שנים בפינת האוכל שלנו, הייתה לה מסגרת וויקטוריאנית וזכוכית כיסתה אותה, עד שהחליפו אותה בציורי שמן מודרניים. אבל הכי חשוב! אימא שלי רקמה אותה. הופיע בה ציור של נשים וגברים, לבושים בהידור, בסגנון במאה ה-19, כרכרה עם סוסים, שמיים תכולים, ואגם עם ברבורים. הגובלן הזה היה עשוי מחוטי רקמה בצבעים מופלאים, בגוונים ובתת גוונים כמו בציור. זו... המשך לקרוא

חגית

מי שמכיר אותי יודע, שיש שני סוגי חנויות שעדיף שאצטיד בסכי עיניים כשאני חולפת על פניהן. סוג אחד הוא חנויות ספרים, אתם יודעים, לא הפתעתי אתכם, והסוג השני, חנויות של כלים והלבשת הבית, הום סטיילינג, בעברית צחה. אני אוהבת אהבה ענקית לעצב. על קריירה בתחום ויתרתי מזמן. השוק רווי, לא מתגמל במיוחד והפסדתי את המומנטום. אז חוץ מלגלוש באתר בניין ודיור בדרך מהעבודה הביתה (זה האתר היחיד שהסמרטפון הכשר שלי מאפשר כניסה, חוץ מאתרים מועילים כמו בנקים, דואר, מודיעין וקופות חולים) נותר לי רק לתרום את טעמי לבני משפחתי, חינם אין כסף. טוב, גם ההוצאות האלה נופלות עלי. אם אני ר... המשך לקרוא

אפרתי

מכמיר לב. אני מבינה מה צמד המילים הזה אומר, ובקריאה של הספר הזה ממש הרגשתי פיזית את הכוונה. הרגשתי כאילו שהמילים יצאו מבין דפי הספר, וצבטו את לבי. ערב חתונתה של בתה, מאבדת ג'ון את היקרים לה מכל. אסון שקורה גורם למותם של לולי, בתה של ג'ון, ארוסה של בתה, האקס של ג'ון, ולוק, חברה לחיים של ג'ון. על פניו ולמקרא השורה מעל ניתן לשער שיש פה את כל המרכיבים לרומן רגשני וסוחט דמעות. אז זהו, בכלל לא. בשפה בהירה, עדינה, ומתובלת במינון המאוד מדויק של רגש מגיש לנו ביל קלג ספר ביכורים נפלא שלא נסחף לרגשנות יתר, ויותר מכל מעורר בקורא את תחושת ההחמצה. על חיים שנגדעו, על התחל... המשך לקרוא

dina

בימים אישיים קשים אני אוהב לקרוא סיפורים עצובים. על פניו, הדבר נראה כהתבוססות בעגמומיות שאוחזת בי, ואולי אפילו כביטוי לאי אלו רחמים עצמיים מאוסים. למעשה, ובאופן פרדוקסלי משהו, אני שואב עידוד מהסיפורים הקשים. חשבת שחייך למודי סבל, מסמר עקום וחלוד? סבור היית שהפטיש האכזרי הזה שקרוי חיים מכה בך ללא רחם? הנה, צפה בסבלם של אחרים ולמד יגון ושברון לב מהו. תבין ותפנים כי חייך הם גן עדן לעומת חייהן של הדמויות בספרים, שהטרגדיות האנושיות שמבצבצות להן מבין העמודים כופות עליהן מציאות חיים קשה ואכזרית במיוחד. אצלי באופן אישי זה עובד, ובגדול. הפרופורציה מתקבלת, הק... המשך לקרוא

מסמר עקרב

יש גישה הגורסת שיש להעניש אנשים על שגיאות (ואפילו על טעויות) שעשו כדי שילמדו לקח - הם או אחרים. נדמה לי שכל החינוך שלנו מבוסס על היסוד הזה: אם שגית - מורידים לך ציון. אם טעית - מתייחסים לטעות, נוזפים בך, משפילים אותך, הכל לפי עמדתו של המחנך אותך מה יעבוד וימנע טעויות בעתיד. זה למרות שאנחנו יודעים מניסיון חיים, שאי אפשר להימנע מטעויות וגם לא משגיאות. כשאנחנו ניצבים מול הבחירה, שלעתים מתרחשת כהרף עין, אנחנו בוחרים. לעתים היינו אמורים לדעת שהבחירה גרועה (שגיאה) לעתים לא היה לנו מושג (טעות) כך או כך החיים מורכבים מבחירות נכונות ומוצלחות ומבחירות מוטעות ושג... המשך לקרוא

yaelhar