ביקורות ספרים על הספר אלוהים לא מרשה
|
דמיינו לעצמכם שלצורך העניין, מוניתם לתפקיד של פסיכולוג. אתם יושבים כביכול בקליניקה שלכם ומזמינים את המטופל הבא לשכב על ספת הטיפולים ולספר לכם מה מטריד אותו... אז זהו! שה"מטופל הבא", נקרא חנוך דאום ואנחנו דווקא מכירים אותו כעיתונאי מצליח וכקומיקאי משעשע. אבל כשקוראים את הספר הזה מקבלים פתאום פן נוסף, בלתי ידוע לנו לגביו.
כי דאום פותח בארבעה מונולוגים, שהוא קורא להם "מכתבים" (טכנית הם מחלקים גם את הספר לפרקים) שמופנים כביכול: לאביו, ל"מגזר", לאלוהים ולרעייתו... ומספר לנו הכל אבל ממש הכל! כולל ענייני-סקס ודברים שהצנעה יפה להם ושמספרים אותם אולי לפסיכולו... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורתאהבת? 
|
|
|
״אלוהים לא מרשה״ אינו ספר קליל, אינו משמש לאסקפיזם ואינו מייצג את סגנונו ואופיו הסרקסטי של המחבר.
זוהי אוטוביוגרפיה חושפנית ועמוקה של חנוך דאום שבה הוא פותח ליבו במגוון נושאים שטורדים אותו בחייו:
מערכת יחסים מפוספסת עם אביו, קשיי הסתגלות בישיבה ובצבא, חוסר הזדהות עם הציונות הדתית, ראייה שונה ואישית של היחסים בין אדם לאלוהיו, חילול השבת, בעיותיו הנפשיותֿֿֿ-רפואיות ועוד.
יאיר לפיד שימש כיועץֿ או עורך של הספר (אל תתפסו אותי במילה על מה בדיוק הוא עשה שם) ומרגישים לאורך כל הספר כאילו חנוך דאום רצה שיאיר לפיד ישמש כמספרֿ\מדובב של סיפור חייו - המילה המתא... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
הפרק הראשון מכמיר לב. לדעתי יש קטעים שחוזרים על עצמם, ובגדול ספר מעניין.... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
גילוי נאות.
אני מכיר את משפחתה של ממוענת המכתב הרביעי.
עוד גילוי נאות, לא הגעתי לפרק הזה.
התייאשתי מהספר די בהתחלה.
נראה שחנוך מנסה להצדיק את הדתיות הלא מושלמת שלו.
חבוב, אם יש לך לימונים- אל תתבכיין- תכין לימונדה ותתחיל לחיות.
חבל שיש כאלה ספרים שרק נותנים לגיטימיות לדתלשים......... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. מכתב 'אני מאשים' לחברת הציונות הדתית על מעלותיה ופגמיה, שהופך לוידוי אישי חסר פשרות וחסר סודות על ילדות נטולת אהבה בצל משפחה קפדנית ומסורתית, המשך חיים בפנימיה על גבול הדיקנסית וכן גיוס מסויט לצבא ומערכת יחסי אהבה שנאה עם הרובה.
הספר הוא מונולוג אישי, אולי אחד המונולוגים הכנים ביותר והחושפניים ביותר שקראתי. במשך מאתיים העמודים הקלילים הייתי צריך כמה הפסקות מים מרוב שהתוכחה מחלחלת והעוצמה של הסיפור נכנסת לעצמות.
לסיכום אחד הספרים המומלצים ברשימה שלי הן לבני הקהילה הדתית לאומית כן לעולם החילוני המ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
ההתעסקות במחלת הנפש של הסופר הביאה אותו לכתיבת ספר זה. זהו מין ספר על הביצה והתרנגולת-מה קדם למה? המחלה OCD לצורת ההתנהגות המנוכרת לדת או שמא כללי הדת, והמגזר גרמו למחלה? אני חושבת שהסיבה היא גם וגם. אך בעיקר התהליך הראשון. לא התחברתי לספר. הוא עסק יותר מדי באוננות והוצאת זרע לבטלה. לסופר היה אבא קר, מרוחק. לא נכון לכתוב ספר שלוקח את תכונותיו של האב הזה ולהאפיל איתן עלמגזר שלם, על היהדות. שהיא הדת שהכי נותנת מקום והכי מכילה. ספר מבוזבז. לא נתן הרבה מקום להבין מה קורה שם באמת, לאנשים שאינם חולי נפש. המון רפואה לסופר.... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
זה הספר השני של חנוך דאום שאני קוראת (קראתי גם את "רב הנסתר"), הייתי חייבת לדרג בכוכב אחד (אם היה פחות מזה הייתי שוקלת גם את זה!)
אז ממה אתחיל? קודם כל מהפן הטכני- הספר מחולק כביכול לארבעה מכתבים שונים. לא מצאתי את הקשר המדוייק בין כל תוכן לנמען. במיוחד באחרון שמיועד לאשתו, נראה כאילו סתם זה מיועד לה, בתוכן זה לא באמת מתקשר אליה ישירות. לדעתי.
הספר כתוב בצורה שחוזרת על עצמה ונמרחת, עד שכבר נמאס לקרוא את זה. הטון בכייני ומלאה.
גילוי נאות #1- אני דתייה לאומית מבית.
גילוי נאות #2- ניגשתי לספרים של דאום בלי שמץ של ביקורת מגזרית, ולמען האמת רק שמעתי על השם של הסופר... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
|
|
|
ספר חזק וכנה בצורה בלתי רגילה.
חנוך דאום שופך את כל סודות הנפש שלו בין דפי הספר.
מבין כל המכתבים שהוא כתב שם הכי התחברתי למכתב שהוא כתב לאביו. בתור אחד שבא מהמגזר הציוני דתי הבנתי טוב מאוד את כל הדברים שהוא הפנה כלפי המגזר ואף הזדהתי עם רובם.
הספר עורר אצלי הרבה מחשבה ואני מניח שהתוכן שלו ילווה אותי עוד הרבה זמן. לא ספר שמתאים לכל אחד, אני מניח שהרבה יראו אותו כמשעמם ובכייני אבל אני פשוט נשאבתי פנימה.
ממליץ בחום.... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
בתור מישהי שאוהבת את טורו בידיעות אחרונות,
היו לי ציפיות רבות לקראת הקריאה וכולן נגוזו-
ספר שיטחי בעליל. ביזבוז של זמן.... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
אהבתי מאוד את טוריו של דאום בידיעות, וההשתפכות והחונפה ומצד שני המאבקים הפנימיים שלו עם הדת היו נהדרים. בספר הרגשתי שיאיר לפיד כותב ולא חנוך דאום.
רק כשסיימתי לקרוא ראיתי שהעורך הוא לא אחר מיאיר לפיד.
שניהם כותבי טורים, כל אחד בסיגנונו, והייתי רוצה שהספר ישאר באופן בו מפליא חנוך דאום לכתוב. זה לא הלך...
גם מכתבי ההתנצלות לא עשו לי את זה בכלל.
העלאת נקודות מסוימות היתה במקום, ועצוב היה לחשוב על הבדידות ורצון הקירבה לאבא, לתצומת הלב, והעמדות הפנים הרבות.
בכל זאת- רציתי להפליק לו בכל פעם שדברים ומשפטים חזרו על עצמם.
אם זה היה הוא בלבד מפיו ובמילים שלו מ... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
כבר המון זמן שמר דאום מתנגח בציבור הדתי לאומי. קודם זה היה על דפי העיתון ועכשיו הוא מקבע את זה ע"ג ספר. כלום מזה לא חדש בעיניי. אבל מה שכן חדש בספרו הוא תחושת פריקת העול שהוא כל כך מתאמץ לאמץ לעצמו. הוא עובר תהליך של גילוי עצמי וסלילת מסלול חדש בדרך ייחודית, ואם להודות על האמת, מבלי לשלול את זכותו של דאום להתבטא בנושא, בדרך מתריסה במיוחד. אין לי כ"כ הסבר למה מלכתחילה קראתי אותו.... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
בתור אחד מהמגזר ממנו מבקש דאום סליחה, תרשה לי לצטט את פליקס הליקופטור: "ככה מבקשים סליחה?"
הספר באמת כתוב בצורה טובה, אבל תוכנו נמוך מאוד.
דאום חוזר על עצמו שוב ושוב, בניסיון להאשים את האו.סי.די
את החברה, את הישיבה, את הישוב, ואת אלוקים ואת כל מי שהיה באזור.
אתה כבר גדול חנוך, הגיע זמן שתיקח אחריות על החיים שלך, ותפסיק להאשים את כולם.
כל הורה עושה טעויות, כל חברה טועה עושה טעויות, כל אחד מאיתנו נפגע מהתנהגות זו או אחרת.
רובנו משלימים עם הטעויות האלה ומנסים תקן אותם.
האם אתה באמת חושב שהחזון שלך שאותו אתה רוצה שירשמו לך על המצבה הוא "תנו לילדים לאונן!" ???... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
|
|
|
חשבון הנפש של חנוך דאום מנוסח במכתבים שכתב לארבעה נמענים: "מכתב לאבא", "מכתב למגזר", "מכתב לאלוהים" ו"מכתב לרעיה אהובה". לאחר שעבר תהליך השלמה אישי והכיר במורכבותו ובהפכפכותו, דאום חוזר אל הדמויות והמסגרות שעיצבו את חייו. אביו, עליו השלום, היה אדם מאמין אך קר רוח, שנטע בו שאיפות ותקוות כה רבות עד כי שכח להשתובב עמו ולפנק אותו. הישיבה התיכונית בירושלים חינכה אותו לשינון ודקדקנות ודיכאה כל בו יצר אחר. והמגזר, על ציפיותיו ומוסכמותיו, מציב לו רף שקשה לעמוד בו.
הספר מעלה לדיון את שאלת הזכות לכתוב אוטוביוגרפיה. בשם איזו חשיבותו לאומית, אמנותית, היסטורית או ס... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
|
|
הספר בנוי מארבעת מכתבים..
כל אחד מופנה ל.. משהו שעיצב את חייו..
מסמך אותנטי- וחושפני....נראה על פניו..
עצוב מאוד, ולפעמים תהיתי היכן האנושיות שאמורה להיות ב - בין אדם למקום.
דרך נמצא כתבות שבועיותשלו באחד העיתונים- נדמה לי ידיעות.... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
לסגנון הכתיבה של חנוך דאום נחשפתי בטוריו ב"מעריב" ואח"כ ב"ידיעות". זהו סגנון קולח ולא יומרני ובעזרתו משיל דאום כל פעם עוד שכבה ועוד שכבה ונחשף בפנינו עוד טיפה ועוד טיפה.
בספר הזה הלך דאום עד הסוף. באומץ רב הוא יצא נגד כל המוסכמות וחשף דברים שמעטים מאיתנו היו מוכנים לחשוף, על אחת כמה וכמה בפני כל עם ישראל.
בספר פוצח דאום במונולוג באמצעות ארבעה מכתבים: מכתב לאביו, מכתב למגזר בדתי, מכתב לאלוהים ומכתב לאשתו. במכתבים הוא פורש את תהיותיו, את רגשותיו האמביוולנטיים ואת הדרך שבה הוא בחר בסופו של דבר.
למרות העיסוק הרב בנושא הדת, הספר מתאים גם לחילונים כמוני. ה... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
|
|
|
כבן ישיבה לשעבר וכמי שאורח חיי המגזר לא נקלט אצלו בצורה מוצלחת במיוחד, ספרו של דאום נגע בכל הנקודות הרגישות. תיאוריו מעולים ומדוייקים, ומסבירים היטב את הלחץ שבו מצוי מי שבאמת רוצה למלא את "רצון השם" כביכול מחד ולחיות "חיים נורמליים" מאידך. אינני יודע כיצד הספר נקרא בעיניים של אדם שלא התחנך במסגרת דתית, וסביר שהוא לא נורא ירגש או יעניין את אותו אדם, אבל הרגשתי שדאום כותב-אם כי כמובן אין התאמה מלאה בכל הפרטים-במידה מסויימת גם את האוטוביוגרפיה שלי ושל לא מעטים כמונו.... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
אהבתי, הסופר חושף את חייו ומחשבותיו גם האנטימיים ביותר, מעניין ושונה.... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
