ספוטניק שלי

נתניה של <mark>דרור בורשטיין</mark>, הוא ספר לא שגרתי, השייך לז'אנר אהוב עליי המשלב מידע אינציקלופדיסטי כרקע אינפורמטיבי לסיפור אישי. קראתי ספר מהז'אנר הזה, את המהגרים של וו.ג. זבאלד, אותו אהבתי מאוד, העוסק בסיפורי הגירה כמסעות ביוגרפיים, כשלצידם כרוניקה המעניקה תחושת זמן. ספר המציע ניסיון מעמיק ומרגש לפענח את הדרך שבה מתהווה הזיכרון האישי שלנו.

ספרו של <mark>דרור בורשטיין</mark>, נתניה, עוסק בסיפורי ילדו

ספר מיוחד זה מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון 'האחים' מתרחש בוינה ב1907. במרכז חלק זה שני אחים, האח הבוגר מלווה את אחיו הצעיר אשר רוצה להתקבל ללימודי ציור באקדמיה לאמנויות. האח הצעיר לא מתקבל והדבר גורם לו לתסכול רב.
האח הצעיר הוא למעשה אדולף היטלר זמן רב לפני שהפך לצורר הנאצי.
חלק זה של הספר כתוב בקצב מהיר אירוע רודף אירוע והסופר מכניס את הקוראים לראש של גיבורי הנובלה וגורם לקורא לראות את העול

רכבת הנביאים

אני חולף על פני הרכבת הקלה בירושלים בשעה שאני עולה אל העיר פעם בשבוע, ובתום יום כשחושך סביב, אני חולף שוב בצאתי בגשר המיתרים, אחד מהמומנטים הבולטים והראוותניים בירושלים, המהווה חלק מפרויקט הרכבת הקלה, היוצר את שער הכניסה והיציאה מהעיר.

<mark>דרור בורשטיין</mark> בספרו טיט, הפך את הרכבת הקלה, למטפורה דוממת ולעתים ריקה כרכבת צללים, החולפת על פני העיר במסע בו ירמיהו הנביא ושכניו למסע, נביאים, מ

"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים" (עמ' 13).

זהו הספר הראשון של <mark>דרור בורשטיין</mark> שאני קורא. רכשתי אותו בגלל הנושא. המרחב הקוסמי תמיד ריתק אותי, אבל כאן לא מדובר בספר אינפורמטיבי, טכני, מדעי, עמוס בעובדות ובנתונים. מדובר בסופר-משורר שכותב משהו שקשה להגדיר, משהו שנע בין מסה פיוטית, מתבוננת, לבין תיאור של עובדו

אחד האירועים המכוננים בילדותי קשור באסטרונומיה. לא ישירות, אבל קשור. הייתי בכיתה ד', קראתי באדיקות עיקשת ספר דק של האוניברסיטה המשודרת בשם "חורים שחורים וננסים לבנים". השם משך את תשומת ליבי. התוכן היה קשה לי מדי, אבל לא הודיתי בזה, והמשכתי לקרוא באדיקות, למרות שהדודים שלי ובני הדודים שלי צחקו מאוד. לא ידעתי אז, אבל הם עתידים לצחוק עלי בגלל הספר הזה עוד שנים רבות. למעשה זה הפך להיות אצלם סמל לתחומי

<mark>דרור בורשטיין</mark> יצר כאן ספרון שנוגע בנקודה כה כואבת, שהיא ראיית בעלי החיים כמוצר צריכה וכחפץ ועושה זאת בדרך מופלאה של הצגת אומנות מתקופות שונות אשר עיקרה הוא הצגת בעל החיים כנושא ומוסיף לכך נפח נוסף ע"י הוספת שירים או כתבים שונים אשר ידגישו ויעצימו את הנושא המדובר.
הספרון הוא בסך הכל בן 135 עמודים המלווה כמובן בתמונות של אותם הציורים ובעצם ניתן לסיים לקוראו בשעה אחת. עם זאת, <mark>דרור בורשטיין</mark> כותב את

נתניה/ <mark>דרור בורשטיין</mark>
עורך: דרור משעני. כתר, 2010.

"אתה כותב כמה שורות בגיל ארבע עשרה וסמוך לגיל ארבעים משלים את מה שהתחלת לפני רבע מאה. מחברת ישנה הולכת איתך מבית לבית עד שיום אחד אתה פותח אותה וממלא את הדפים הריקים. אתה משאיר עמודים ריקים בסוף כל מחברת וביום מן הימים תצטרך למלאם. אם לא תמלא אתה את העמודים הריקים ימלא אותם מישהו אחר, אולי טוב ממך. כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר,

"טיט", רומן אפוקליפסי דיסטופי לחלוטין המספר על היריבות בסצנת הכתיבה בין שני הדמויות המרכזיות- ירמיהו כנגד מתניה.
מרכז ההתרחשות היא ירושלים בעידן מודרני, מדמה את ימינו מבחינה טכנולוגית וחברתית. אבל במקום תמיכה אמריקאית המציאות הגאו-פוליטית בספר מתרחשת בעידן הבית הראשון לתנ"ך. לצד ממלכת יהודה (בה ממונה מלך) ישנם את האדומים, המואבים, ממלכת צידון, ממלכת עמון, ושתי המעצמות האכזריות – מצרים ובבל.
מס

"נתניה" הוא אחד מהספרים האלה שלא ניתן לדרג או לבקר בקלות. מצד אחד, אוכל להדגיש את הכתיבה של <mark>דרור בורשטיין</mark> - איך התחלתי לקרוא את הספר בטעות ומהר מאוד נמשכתי אל המשך הספר הקטן. אוכל לדבר על הצד המדעי המרתק של הספר - אין הרבה כאלה בספרות (ישראלית או בינ"ל...). ומהצד השני, אפשר להתאכזב בכך ש"נתניה" סתם עוד חצי סיפור חיים חסר משמעות, עלילה, סיפור, פאונטה, וכו'. ואכן, "נתניה" מתאים לשתי הגדרות אלו.

ה