ביקורת ספרותית על נתניה מאת דרור בורשטיין
ספר מעולה

---

נתניה/ דרור בורשטיין
עורך: דרור משעני. כתר, 2010.

"אתה כותב כמה שורות בגיל ארבע עשרה וסמוך לגיל ארבעים משלים את מה שהתחלת לפני רבע מאה. מחברת ישנה הולכת איתך מבית לבית עד שיום אחד אתה פותח אותה וממלא את הדפים הריקים. אתה משאיר עמודים ריקים בסוף כל מחברת וביום מן הימים תצטרך למלאם. אם לא תמלא אתה את העמודים הריקים ימלא אותם מישהו אחר, אולי טוב ממך. כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך. זה הסוד של הספרות." (דרור בורשטיין, נתניה, עמ' 13)

כשהתחלתי לקרוא בספר "נתניה" של דרור בורשטיין, מיד התעוררו בי שמחה והתרגשות גדולות: "הי, זה זה!", אמר לבי הצוהל, והתכוון לחוויית קריאה מסויימת שאני חשה כשאני קוראת בספריו של וו.ג. זבאלד, הסופר האהוב עליי בעולם. כמה עמודים לתוך הספר נתקלתי בשורות המצוטטות מעלה. במודע ובמפורש הוא עוסק ביחסים הללו שבין מה שהיה ונגמר לבין מה שמתמשך ממנו – בידי אחרים או בידי עצמי שנעשה לאחר בבוא הזמן, שכמעט ושכח את כל מה שהיה בעבר. גם בהקשר של הכתיבה.
כמו זבאלד וכמו כותבים והוגים אחרים שמדברים לליבי, הסופר של "נתניה" מתייחס בדרכו המיוחדת להמשכיות המתקיימת על אף הסופיות: שלנו, של הקיום, של היקום. לייחודיות ולשותפות הגורל, לחלופיות ולהרס הכרוכים ללא הפרד בכוחות החיים והיצירה המגיחים בצורות בלתי צפויות פעם כאן ופעם שם. הוא חולף הלוך ושוב בין נקודות מבט וסקאלות שונות של זמן ומרחק: מהחיים הפרטיים שלו עצמו, לאלה של הוריו וסבו ואבי סבו; לחיים אחרים שהיו סביבם ונגעו בהם; ליצורים פרה-היסטוריים שעברו מן העולם, והשאירו או לא השאירו תביעות אצבע גלויות בהתאם לתכונותיהם הפיסיות שנכחדו לפני עידנים.

כמה אני אוהבת את התנועות האלה של הפרספקטיבה, כמה הן נוגעות בי ומציתות לי את השכל. מי שחושב אותן, ועל אחת כמה וכמה מי שכותב אותן בעדינות ובמיומנות – הוא חבר שלי בעולם. וזה מה שלבי זיהה כשהתחלתי לקרוא את "נתניה". וזה מה שאני כל כך אוהבת אצל זבאלד, שאולי עוד אכתוב בעתיד כמה מילים שלא יעשו שום חסד עם הספרים המופלאים שלו; ויש בי צער על מותו בטרם עת, על שלא הספיק להשאיר לנו עוד ספרים כמו שרק הוא היה יכול לכתוב, ועל שלא היה לי סיכוי לפגוש אותו. אבל הנה הד של מפגש, הד של עוד. כמו שכתב דרור בורשטיין, "אם לא תמלא אתה את העמודים הריקים ימלא אותם מישהו אחר... כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר".

הוא המשיך, ואחרים ימשיכו אותו. אנשים משאירים דפים ריקים בסוף היצירות הספרותיות שלהם, בסוף היצירות המוסיקליות, ההגותיות, המשפחתיות. עידנים חולפים, מינים נכחדים, כוכבים נגמרים, אנשים מזדקנים ומתים. אבל גם כשהם כָּלים, החיים מתמשכים מהם. כמו בהתהוות מותנית, שגרסה שלה מפי מורה הזן הווייטנאמי טיך נאט האן, בחיבורו "השיר של לא מגיע לא מסתלק" בורשטיין מצטט באריכות. כמו הדמויות אצלי, ב"השנים הבאות".

אז בשבעים העמודים הראשונים של הספר, בערך, היטלטלתי (בקטנה) הלוך ושוב בין שמחה והתרגשות והכרת טובה על כך שמישהו ממשיך (ומובן מאליו שהוא לא היחיד), לבין תרעומת ואפילו כעס על כך שהוא ממשיך בצורה כה ישירה. עם תמונות המסע והמסמכים האופייניים בשחור-לבן, עם הנושאים, אפילו קצת עם המקצב. בד בבד, היה ברור שזה קול אחר של אדם אחר. הוא כותב מהספסל בשדרה בתל אביב, הוא גדל בנתניה. נתניה, שאת רחובותיה גם אני זוכרת ומכירה מילדותי, כי אימא שלי גדלה בה ועד למותה של סבתי הייתי נוסעת לבקר שם בקביעות.

אבל מתישהו – אני חושבת שעמודים 66-67 היו מבחינתי קו פרשת המים – הטלטלה בין שתי התגובות חדלה. הרגשתי שהוא המשיך הלאה. או שאולי אני זו שנפרדתי מרעיון קודם והמשכתי הלאה. ושהספר הזה, שצמח מהעבר, שנבנה מהעבר – כמו כולנו וכמו כל מה שאנחנו מוציאים תחת ידינו – נהיה לשלו, נהיה חדש.
ומה שהכי אהבתי בחדש הזה הוא שככל שהספר מתקדם, מתרקמת בו מין תנועה מעגלית כזו שבמסלולי גרמי השמיים שבורשטיין הנער והסופר הבוגר חוזרים להתבונן בהם שוב ושוב: מהספסל שבשדרה ברחוב מגוריו בתל אביב, בליל הרהורים שכולו מסע, לרחובות ילדותו בנתניה, לעיר המוצא של אבותיו באירופה, אל הכוכבים הרחוקים ואל מינים שנכחדו; ובטבעת ההולכת ומתהדקת בין כמה מאורעות מכוננים בחייו שלא אמנה פה, ושבצירוף שאר אינסוף הגורמים החומריים והנפשיים, האנושיים והלא אנושיים, על פני זמן ומרחב בלתי ניתנים לשיעור – הביאוהו עד לרגעי כתיבת הספר הזה, שאני קוראת כשלוש עשרה שנים אחר כך, ושנולד בלילה ההוא על הספספל ההוא.

» ביקורות נוספות של מיכל ברנע אסטרוג
» ביקורות נוספות על נתניה