"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים" (עמ' 13).

זהו הספר הראשון של דרור בורשטיין שאני קורא. רכשתי אותו בגלל הנושא. המרחב הקוסמי תמיד ריתק אותי, אבל כאן לא מדובר בספר אינפורמטיבי, טכני, מדעי, עמוס בעובדות ובנתונים. מדובר בסופר-משורר שכותב משהו שקשה להגדיר, משהו שנע בין מסה פיוטית, מתבוננת, לבין תיאור של עובדות מעניינות ומומחשות היטב. לדוגמא: "אם נציג את הכוכבים כמו כדורים על שולחן בילארד קוסמי הרי שיש שם כדורים שגודלם כגודל השמש שלנו, יש כדורים קטנים ממנה, ויש כדורים שקוטרם כקוטר 1,700 שמשות. אם קוטרו של כדור בילארד תקני הוא כ-6 ס"מ, הרי היקום הוא שולחן בילארד שבו, לצד כדורים תקניים (כמו השמש), מתגלגלים כדורים שקוטרם 100 מטר". או "קוטרו של ארקטורוס (ענק כתום בקבוצת רועה הדובים והרביעי בבהירותו בשמים, מלבד כוכבי הלכת) גדול מזה של השמש פי 25, עוצמת אורו היא פי 170. מכל ההוד הזה לא נותר הרבה בתל אביב, ובכל זאת אפשר להרים את העיניין ולראות, בעוד הידיים עסוקות באטבי הכביסה ובסמרטוט הרטוב", ועוד אחד אחרון: "כדי להגיע לקצה המרוחק ביותר של היקום, אם ננוע כמו החלילת וויאג'ר במהירות של 17 ק"מ לשניה, נזדקק ל-225,000,000,000,000 שנים של נסיעה רצופה, והרי אין לנו אף לא 225 שנה. אנו אסירים שעונשם הומתק ביכולת לראות ולצלם את המקומות שלעולם לא יגיעו אליהם. היקום מלמד אותנו לוותר על הרצון לגעת, לאחוז. להמיר את הרצון הזה במבא, במחשבה, באמנות".
בעקבות הספר הזה התחלתי גם לחשוב בצורה דומה. לא מזמן נסעתי ברכב שנוסע על הכביש מעל 25 שנה וראיתי על צג הק"מ שהרכב עשה 380,000 ק"מ בערך, חשבתי לעצמי, אם הרכב הזה היה נוסע מהרגע הראשון כלפי מעלה, הרי שעכשיו הוא היה מגיע לירח.

זה ספר של אדם מתבונן שמנסה לגעת בחלל, במרחבים, באין סוף. הספר מלווה בשירים (בעיקר שירי הייקו אבל לא רק), בציטוטים, בציורים, בתמונות ובתובנות של בורשטיין על היקום על החלל ועל האדם. אודה על האמת, לא תמיד התובנות של בורשטיין תפסו אותי. לפעמים זה הרגיש לי פחות מתחבר, אבל בסך הכל מדובר בספר ייחודי, מעניין ומחכים.

אם להגדיר את התובנות העולות מקריאת הספר במילה אחת: פרופורציות.

"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים" (עמ' 13).

זהו הספר הראשון של דרור בורשטיין שאני קורא. רכשתי אותו בגלל הנושא. המרחב הקוסמי תמיד ריתק אותי, אבל כאן לא מדובר בספר אינפורמטיבי, טכני, מדעי, עמוס בעובדות ובנתונים. מדובר בסופר-משורר שכותב משהו שקשה להגדיר, משהו שנע בין מסה פיוטית, מתבוננת, לבין תיאור של עובדות מעניינות ומומחשות היטב. לדוגמא: "אם נציג את הכוכבים כמו כדורים על שולחן בילארד קוסמי הרי שיש שם כדורים שגודלם כגודל השמש שלנו, יש כדורים קטנים ממנה, ויש כדורים שקוטרם כקוטר 1,700 שמשות. אם קוטרו של כדור בילארד תקני הוא כ-6 ס"מ, הרי היקום הוא שולחן בילארד שבו, לצד כדורים תקניים (כמו השמש), מתגלגלים כדורים שקוטרם 100 מטר". או "קוטרו של ארקטורוס (ענק כתום בקבוצת רועה הדובים והרביעי בבהירותו בשמים, מלבד כוכבי הלכת) גדול מזה של השמש פי 25, עוצמת אורו היא פי 170. מכל ההוד הזה לא נותר הרבה בתל אביב, ובכל זאת אפשר להרים את העיניין ולראות, בעוד הידיים עסוקות באטבי הכביסה ובסמרטוט הרטוב", ועוד אחד אחרון: "כדי להגיע לקצה המרוחק ביותר של היקום, אם ננוע כמו החלילת וויאג'ר במהירות של 17 ק"מ לשניה, נזדקק ל-225,000,000,000,000 שנים של נסיעה רצופה, והרי אין לנו אף לא 225 שנה. אנו אסירים שעונשם הומתק ביכולת לראות ולצלם את המקומות שלעולם לא יגיעו אליהם. היקום מלמד אותנו לוותר על הרצון לגעת, לאחוז. להמיר את הרצון הזה במבא, במחשבה, באמנות".
בעקבות הספר הזה התחלתי גם לחשוב בצורה דומה. לא מזמן נסעתי ברכב שנוסע על הכביש מעל 25 שנה וראיתי על צג הק"מ שהרכב עשה 380,000 ק"מ בערך, חשבתי לעצמי, אם הרכב הזה היה נוסע מהרגע הראשון כלפי מעלה, הרי שעכשיו הוא היה מגיע לירח.

זה ספר של אדם מתבונן שמנסה לגעת בחלל, במרחבים, באין סוף. הספר מלווה בשירים (בעיקר שירי הייקו אבל לא רק), בציטוטים, בציורים, בתמונות ובתובנות של בורשטיין על היקום על החלל ועל האדם. אודה על האמת, לא תמיד התובנות של בורשטיין תפסו אותי. לפעמים זה הרגיש לי פחות מתחבר, אבל בסך הכל מדובר בספר ייחודי, מעניין ומחכים.

אם להגדיר את התובנות העולות מקריאת הספר במילה אחת: פרופורציות.