501 עמודים של ספר תת-רמה זה מה שאנו מקבלים מ<mark>ז'ואל דיקר</mark>, סופר צעיר יליד ז'נבה. אני לגמרי לא שותף לתשבחות שהרעיפו עליו מי שהרעיפו. הם כנראה לא היו בהכרה מלאה.
בני בולטימור הם המשפחה/הענף של הגולדמנים הגרים בבולטימור, באוק פארק, הנחשבת כנראה להרצליה פיתוח של החוף המזרחי של הפרובינציה האמריקאית. הענף הגר במונטקלייר, המקבילה לפתח תקווה, הוא האח הפחות עשיר ומוצלח, אביו של כותב הספר מרקוס גולדמן. לשני ה

הרי לפניכם האמת, רק האמת וכל האמת (באופן חלקי) על פרשת שונרא החתול שקרא את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת <mark>ז'ואל דיקר</mark>.

דבר מוזר קרה לי בדרך לעמוד 1,800 בספר. הדבר הינו מוזר ביותר כי הספר מונה 600 עמודים בלבד. האמת היא שבכלל לא קראתי את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת <mark>ז'ואל דיקר</mark> אלא את 'האמת על פרשת הארי קרבט' מאת ז'ורז' דיקר.

כמה הסתבכתי עם השם של הספר. שיבשתי אותו בכל צורה אפשרית: קַבֶּרְט, קֶבֵּ

***

"הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך."

לא נכון. יכולות להיות סיבות להמשיך לקרוא גם אחרי פרק ראשון גרוע.
ביקורות סותרות ומעוררות סקרנות בסימניה, למשל.
מצד שני, יכול להיות שזה המקום היחיד שבו <mark>ז'ואל</mark> כותב רעיון חכם:
לא אהבתי את הפרק הראשון, למה לעזאזל המשכתי הלאה?

***

מכירים את המונח "מרי סו"?
בלי להיכנס למעמקי הגדרות עולם הפאנפי

תארו לכם שהייתם קוראים ספר של סופר ישראלי שכותב בעברית על עלילה המתרחשת בארצות הברית, הגיבורים שלה אמריקאים, והסקירה על הכריכה מבטיחה "מבט אירוני על החברה האמריקאית". איך הייתם מגיבים? אני די בטוחה שלא הייתם מעיפים מבט נוסף אל הספר הזה, בטח שלא קוראים אותו. הוא ישראלי, הוא לא חלק מהחברה האמריקאית, איך הוא מתיימר? אז לא ברור למה כשמדובר בסופר שוויצרי הגישה היא אחרת. כך שהספר הזה יוצא מראש מנקודת מו

כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן <mark>ז'ואל דיקר</mark>, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט".

מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצ

האמת על "האמת על פרשת הארי קברט".
האמת היא, שבשלב די מוקדם עמדתי לנטוש אותו.
אחר כך קראתי כמה ביקורות מחוץ לסימניה, וגיליתי שהכוכב הנוצץ נערץ על רוב כותבי הביקורת. אז המשכתי והנה, מסתבר שאם הסופר היה קורא את הביקורות הנכונות לפני יציאת הספר לאור (עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות), היו נושרים 300 עמודים על רצפת חדר העריכה, הוא היה מתקן את הטעון תיקון וזוכה ל-5 כוכבים, על סיפור מתח מסובך ומלא תהפוכו

בנסיבות רגילות סביר להניח שלא הייתי קורא את הספר הזה. אבל החיים ונסיבות רגילות, מסתבר, זה חתיכת אוקסימורון.

אז למה לא, בעצם? כי זה ספר בן 600 עמודים, וממש אין לי סבלנות לספרים שהספרה הראשונה במספר עמודיהם עולה על 2, אלא אם כן המספר לא כולל שלוש ספרות. כי על העטיפה מצוין שהספר הוא רב מכר בינלאומי, ורב מכר בינלאומי הוא בדרך כלל לא מצוין (ולעתים אף גרוע). כי הספר יצא ב- "סדרה לספרות יפה" של מודן,

נפתח בהלצת סטנדאפ מהסוג השנוא עליי: מכירים את זה שאתם שומעים שיר שבו הזמר מבטיח לאהובתו שהוא יכתוב לה שיר אהבה, ואתם חושבים לעצמכם שאם השיר המובטח יהיה באותה רמה של השיר הנוכחי אז אולי מוטב שלא? זה בערך מה שקורה בספר הזה. במפגן מרהיב של גימיקים שיצאו כנראה מאחת מסדנאות הכתיבה המושמצות (בצדק, ותודה לאפרתי על האבחנה) כותב <mark>ז'ואל דיקר</mark> ספר שמרוב ארס-פואטיקה הוא מביך.

סופר צעיר בשם מרקוס גולדמן, מסו

יש סופרים שצריך להתאמץ בשבילם, ויש את <mark>ז'ואל דיקר</mark>. החזרה למרקוס גולדמן ב"פרשת אלסקה סנדרס" הוכיחה לי שוב שלאיש הזה יש פשוט קסם של כתיבה ויכולת נדירה ומטורפת לספר סיפור. זה מסוג הספרים שאתה מתחיל ותופס את עצמך מסיים ספר של 500 עמודים תוך יממה אחת בלבד, בלי להרגיש בכלל שחלף הזמן. הוא לא ספר "מושלם", הוא פשוט אחלה ספר מהנה שאי אפשר להניח מהיד.
העלילה מחזירה אותנו לשנת 2010, שנתיים אחרי פרשת הארי קוויב