ביקורת ספרותית על היעלמותה של סטפני מיילר - סדרה לספרות יפה # מאת ז'ואל דיקר
ספר לא משהו

---

תארו לכם שהייתם קוראים ספר של סופר ישראלי שכותב בעברית על עלילה המתרחשת בארצות הברית, הגיבורים שלה אמריקאים, והסקירה על הכריכה מבטיחה "מבט אירוני על החברה האמריקאית". איך הייתם מגיבים? אני די בטוחה שלא הייתם מעיפים מבט נוסף אל הספר הזה, בטח שלא קוראים אותו. הוא ישראלי, הוא לא חלק מהחברה האמריקאית, איך הוא מתיימר? אז לא ברור למה כשמדובר בסופר שוויצרי הגישה היא אחרת. כך שהספר הזה יוצא מראש מנקודת מוצא שלילית, סופר אירופי שכותב עלילה אמריקאית. מוסיף לנקודות השליליות הצורך לצרף לספר, אם כי בסופו, נספח עם רשימת הדמויות המופיעות בו, כמין כלי עזר העוזר לקורא להתמצא. זה רמז שלילי משום שאם העלילה עצמה לא תומכת בבידול בין הדמויות אולי יש יותר מדי מהן, ואולי הספר פשוט לא כתוב טוב.

ג'סי רוזנברג הוא מפקח משטרתי שיוצא לפרישה לאחר קריירה עתירת שנים ועתירת פיענוחים. במסיבת הפרידה היפה שעשו לו במשטרה ניגשת אליו סטפני מיילר, עיתונאית במקומון ומאתגרת אותו בפרשה שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. באותה פרשה נרצחו ארבעה אנשים, מי שהיה אז ראש העיר, אשתו, בנו, וספורטאית עוברת אורח שהיתה שם במקרה ברגע הפשע. הרצח המרובע פוענח, אבל סטפני מיילר טענה שהפלילו את האדם הלא נכון. היא אומרת את זה, ג'סי לא ממש מתייחס אבל אז היא נעלמת ואף אחד לא יודע איפה היא.

העיר המדוברת היא אורפיאה שהיא חלק מההמפטונס במדינת ניו יורק. כדרכי הלכתי לאפליקצית הרחובות של גוגל, וגיליתי שההמפטונס קיימים, קילומטרים על קילומטרים של מדשאות מטופחות ובתים גדולים מוקפי גדרות עם תיבת דואר קטנה בכניסה ושער שגם הוא מסתיר את האחוזה שנמצאת בפנים מעינא בישא. עם זאת העיירה אורפיאה לא קיימת. בעיירה הלא קיימת הזאת יש הרבה אירועי תרבות, פסטיבל שמתקיים אחת לשנה, וחנות ספרים שמייחדת חדר ליצירותיהם של סופרים מקומיים. בערבו של הפסטיבל המדובר בשנת 1994 לא ברור מדוע ראש העיר היה בביתו ולא בבימה המרכזית מקדם את האורחים ונושא את ברכת העיר לאומנים, אבל ככה הוא נרצח. הפיענוח המשטרתי התבסס על חלון זמן בן חצי שעה שבו הכבאי הממונה נעלם מהתיאטרון המרכזי, ומישהי זיהתה את הג'יפ שלו במקום אחר. אלא שכפי שג'סי רוזנברג עתיד לגלות, כל ההרשעה נשענת על יותר מדי הנחות מוקדמות.

כי ג'סי חוזר בו מפרישתו וחוזר עשרים שנה אחורה. העלילה נשמעת נחמד, אבל הולכת ונעשית מופרכת, כוללת הרבה יותר מדי דמויות, כמו שהרשימה בסוף רומזת. והדמויות יותר מדי מוזרות. לכל אחת מהן סיפור רקע מלודרמטי משלה, החל בשותף של רוזנברג, עבור בארוסתו לשעבר ומה שעלה בגורלה, עבור בבמאי האקסצנטרי שעובד במשך עשרים שנה על הפקת מחזה אחד עם תסריט לא גמור, וכלה בשלל תושבי העיר. כל אחד נושא בביתו קופסה של שלדים מבאישים, והכל עולה. אם הקריאה גם ככה לא מסובכת, אז היא עוברת בין כל הדמויות, כולן בגוף ראשון, ובתוך פרק שאמור להיות נקודת מבט של אחת הדמויות מעורבבות נקודות מבט של כמה דמויות אחרות, שהדובר לא היה יכול לדעת מה קורה להן, וסצנות משתי התקופות - ההווה של הספר וזמן הפשע שקרה עשרים שנה קודם לכן.

ז'ואל דיקר השוויצי כתב את "האמת על פרשת הארי קברט" שאותו אהבתי, ושיצא גם הוא בסדרה לספרות יפה. הסדרה הזאת מושכת את עיני תמיד בגלל הכריכות המעוצבות שלה על נייר מחוספס ייחודי, ועימוד פנימי שמזכיר ספרים חכמים ביותר. בדיעבד עברתי על רשימת הספרים מהסדרה ואלה שקראתי לא הוכיחו את עצמם כספרות איכותית במיוחד. אז אני סתם נמשכת שוב ושוב על ידי הקנקן רק כדי לגלות שהוא לא מאוד מלא. או מלא בתוכן מתיימר. אבל לקחתי את הספר מספריית הרחוב בגלל הארי קברט, וגיליתי שזה ספר מבולבל, מבולגן, עלילת רצח מופרכת מאוד, והרבה יותר מדי עמודים. אני ממליצה לוותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על היעלמותה של סטפני מיילר - סדרה לספרות יפה #