ביקורת ספרותית על הביתה מאת טוני מוריסון
ספר טוב

---

זהו ספרה הראשון של טוני מוריסון אשר אני קוראת. כבר בקריאה ראשונה, מרגישים כי כשרונה מופלא נשגב וייחודי. בשפתה הפשוטה היא מביעה כאב, רגש ומסתורין.
בתחילה היה לי קשה להתחבר אליו ולהבין אותו, אך עם המשך הקריאה, מסך העמימות אט אט התבהר. לעיתים עם סיום פרק הייתי עוצרת , ומהרהרת במשמעויות העלילה עד אותה נקודה שהגעתי. ההבנה לא תמיד הושלמה. מצאתי את עצמי לאחר קריאת אמצע הספר, מתחבטת שוב ושוב בשאלה מדוע בחרה הסופרת בשם "הביתה" ולמה התכוונה.

מתוך התקציר:

"פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור.

אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן.

המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם."

הספר מסופר מנקודת מבט של מספר דמויות (פרנק, סי אחותו ולילי זוגתו) ושל המספרת. עכשיו בעודי כותבת את הביקורת, מתמוגגת מכישרונה של הסופרת. היות העובדות הידועות לקורא אכן הן אמת זמנית, וישתנו עם העלילה.
מדהים שבכל כך מעט עמודים, הצליחה להכניס ולהעביר את הכאב, הרגש והמסתורין. הכאב סביר, לעיתים הרגשתי כי מעט מוקצן גובל בהגזמה.

מומלץ, נהניתי.

» ביקורות נוספות של צילה
» ביקורות נוספות על הביתה