“קראתי בעבר את "חמדת" ואפילו במקור באנגלית והוא היה פשוט מעולה בעיניי.
לכן שמחתי שנקלע לידיי הספר הזה של טוני מוריסון. כפי שידוע לי הוא נכתב לפני "חמדת" ויצא בארץ בסוף שנות השבעים של המאה שעברה לכן התרגום קצת התיישן אבל עדיין סביר בהחלט. מדובר בחייו של צעיר שחור החל מלידתו ומה שקרה למשפחתו יוצאת-הדופן בסביבת חייו בקהילה השחורה, תוך שנכנס לכאן לפעמים גם יסוד על-טבעי... קודם מה שתפס את תשומת-ליבי הוא השימוש הנרחב במילה "כושי" בצורה ניטרלית לחלוטין! כלומר במשמעות המקורית שלה במשמעות הפשוטה של איש בצבע עור שחור.
אז עוד טרם נכנסה האופנה של ההעתקה מאנגלית-אמריקנית
שמשום מה הפכה בינתיים את המילה "כושי" למילת גנאי...
אפשר להתווכח על התרגום שהוא בעייתי לפחות בעניין השמות “Milkman” (שמו של הגיבור) הופך כאן ל"חולב" (ולמה לא למשל "חלבן") אשה שבמקור נקראת "פאלייט" הופכת בתרגום ל"פילטוס" ועוד כאלה … אבל בסך הכל העלילה כאן מרתקת בעיניי היא אמנם איננה מגיעה לפסגות של "חמדת", אבל היא עדיין מהווה חומר קריאה משובח למי שמתעניין בנושא של השחורים באמריקה; אפלייתם הנוראה בעבר וכל הקשור בכך... העובדה למשל שרצח של אדם שחור בשנות השלושים בארה"ב יכול היה לעבור ללא עונש של האיש הלבן שרצח אותו, היא פשוט בלתי-נתפסת! אבל כך היו אז הדברים בארה"ב. אני מוכרח לציין שאמנם האפליה נגד שחורים לא נעלמה, אבל ככל שהשנים חולפות התקדמו השחורים במידה רבה מאוד ויש רבים שהצליחו ותופסים עמדות חשובות בממשל האמריקני ואפשר למצוא היום באמריקה שרים שופטים וקצינים בכירים בצבא...
בכל מקרה, בקיצור, מדובר בספר מצוין שכדאי לקרוא אותו וגם זכה בפרסים רבים.”

“"ב3:00 אחר- הצהרים ביום רביעי, 18 בפברואר 1931, אמריא מ"רחמים" ואעוף לי על כנפי שלי. אנא, סלחו לי. אהבתי את כולכם.

(חתום) רוברט סמית סכון ביטוח"

ביום חורף אפור נחת עלי לגמרי מקרה הספר הזה. הספר כולו המתרחש במעוזות הזויים וקסומים שאפפו את התרבות האפרו-אמריקאית במעברה הקשה והכואב לעיתים קרובות מחברה פולקלורית שכל רגש בה מועצם לחברה מוחשית וחומרנית עד כדי כאב שכל דבר בה נמדד ומוערך.

חולב נאלץ למצא מקום בין אביו מיקון לשאר הדמויות המסתוריו והצבעוניות שממלאות את חיי משפחתו בשיקגו.
טוני מוריסון מציגה שום באור מכשף וחוכמת חיים בלתי נדלית חברה לא מוכרת שכול כולה מזינה את עצמה ונדמה כצומחת תמיד מאותם מקורות.”