ומעשה שהיה, כך היה. לפני שנים לא מעטות, ב-2001 כמדומני, נסעתי עם בתי לחופשת קיץ.
מכיוון שימי האינתיפאדה היו אלה, ומי שנכנס למסעדה או עלה על אוטובוס בירושלים, שם נפשו בכפו, החלטתי לבגוד בעיר האהובה עלי ולנפוש במקום אחר.
התקשרתי לסוכנות נסיעות והזמנתי מקום במלון קטן, באחד היישובים הצופים אל הכרמל.
הגענו, בתי ואני והתחלנו לטייל ביישוב הקטן והפסטורלי. שמענו את ציוץ הציפורים, הקשבנו לרוח החולפת בעצ

מכירים את ההרגשה העילאית הזאת כשאתם מבינים שנפלתם על ספר מעולה? אותי זה פשוט ממלא אושר. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים" מבחינתי הוא ספר כזה בדיוק. שלא תתעו, זו לא ספרות מופת, אין מדובר באוסקר ויילד, פוקנר או ג'יין אוסטין, אך הוא ספר שהציף אותי אושר בזמן הקריאה ודי לי בכך. הספר, שנכתב על ידי <mark>מרי אן שייפר</mark> שנפטרה בטרם הושלם הספר ואחייניתה, אנני בארוז, סיימה את תהליך כתיבתו, כתוב כרומן מכת

בשנת 1946 אנגליה ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השניה. נכון היא היתה בין המנצחים אבל לונדון המופגזת היתה הרוסה בחלקה הגדול, קיצוב אכזרי התנהל במוצרי מזון וסחורות. האופוריה של הניצחון במלחמה האיומה שקעה לכדי חיים אפרוריים - וקשים - של יום יום. ג'ולייט אשטון היא סופרת שלא בטובתה - בזמן המלחמה כתבה טור בעיתון, שתאר את החיים בזמן מלחמה בנימה הומוריסטית. אחרי המלחמה היא מחפשת נושא לספרה הבא ומוצאת אותו במ

אני לא קוראת ספרים על השואה ולא על מלחמת העולם השניה. ככלל אפשר לומר שאני משתדלת לשכוח ולא לזכור. מותר לי. כדור שני אני זכאית לשריטה הזו. המלחמה ההיא עיצבה את הילדות שלי והאישיות שלי ואני לא זקוקה ליום מיוחד כדי להיזכר. אפילו שמי, על שמה של דודתי שלא זכיתי להכיר, פרטיזנית שתמונתה תלויה ביד ושם, מהווה יד זיכרון תמידית. די באזכור של מילה מהתקופה והראש שלי עובד שעות נוספות. כשבתי חלתה בסוכרת המחשבה ה

שלושה ספרים ושלושה מסעות

המסע המוזר של מר דאדלי
המתיקות שבשכחה
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

יש ספרים כמו "הדברים שאני רוצה", שנראים בהתחלה מתוקים להפליא, ספרים מצחיקים, רומנטיים ומהנים, אבל כמו "הדברים שאני רוצה" גם הם מסתירים בתוכם משהו אחר. משהו מר, אפל, וכואב. כמו עוגייה עם בצק מתוק שהמילוי בפנים מר. נזכרתי בעוגיות הירח מספריה של אמי טאן,"אשת אל המטבח", "חוג שמחת המזל" ועוד,

ממתלמד למארי אן <mark>שייפר</mark>

לכבוד מארי אן

לילה טוב,

בעצם אני שוקל עם עצמי, אם נכון לקרוא ללילה האחרון שעשיתי בקריאת ספרך, לילה. משום שאלו היו רגעים מרתקים ומוארים (את מכירה את הביטוי?) ממש לא רגעי לילה. ובכל זאת, זה היה לילה.
אם את שואלת, בתחילה, ממש לא התחברתי. לקחת סיכון גדול מידי. לא הכנסת אותי ישירות אל תוך העלילה, ולא פתחת בדרמה. פתחת במכתב כמעט לקוני. אני ממש מתחלחל לחשוב, שהיית יכולה לא

במקום לקרוא את אינספור הספרים שאני עורמת על השולחן, על הספה, על הספרייה, ליד המיטה, על הפוף ועל החתולה - הייתי פשוט ח י י ב ת לפתוח שוב את מועדון גרנזי ולקרוא ולקרוא.
מזל שהוא קריא במיוחד ומסתיים מהר.

זו היתה קריאה כואבת ממה שציפיתי. ההיסטוריה עדינה כשלא חווים דברים כמוה; בקריאות קודמות הסבל היטשטש לי מהר, נאפף באווירת ערפל רומנטי ותיאורי אנשים וצחוקים וחיים. עכשיו קצת יותר מכירים פה סבל וחרדו

יום שישי, צהריים מוקדמים. אנחנו מתעתדים לצאת לטיול משפחות הכולל לינת "שטח" במתחם קמפינג. עברנו שבוע צפוף. אנחנו בעיצומה של תקופת בעבוע. כל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי לנוח. גם ככה, כל התזוזות גורמות לי להרגיש שהפזל שלי מתפרק לו. לא סתם ככה בקצוות, אלא לקראת האמצע, איפה שכבר רואים את התמונה.
את "היפריון", השבח לאל, כבר הצלחתי לסיים. עכשיו אני רוצה ספר שיהיה ממש חבר טוב. שיעודד אותי וייתן איזו פיסת

ספרים הם עולם מופלא. עולם שצופן בתוכו סודות נסתרים שרק משוועים שנפנה להם את פנינו ונצלול אל תוכם כצוללנים מיומנים ונחקור את סגולותיהם, סגולות רבות. עולם המחבר בין קצוות תבל. אנשים שלא חשבת שתוכל להתחבר עימם יאירו לך פנים. נפלאות המילה הכתובה!
בביקורתי הקודמת סיפרתי לכם על הקשר הייחודי שלי עם עולם הספרים לא רק כקוראת אלא כחלק מן הצוות בספרייה קטנה אך בעלת צוות איכותי. בכל זמן שיש ברשותי אני מגיעה