“כנראה שוב אני מציג דעה לא פופולרית בנוגע לספר הזה אבל הרגשתי שהקריאה בו גובלת בבזבוז זמן מוחלט. תוף הפח נחשב יצירת מופת של גינטר גראס (הראשון מבין טרילוגיית דאנציג כמו שמכנים אותה). הספר מספר על אוסקר, אדם שהחליט לא לגדול יותר בגיל 3 בגלל שנפל על הראש, אבל בפועל המעשה נעשה כהתרסה שעושה הסופר לאירועי התקופה בין שתי מלחמות העולם. הדרך היחידה של אוסקר לתקשר עם העולם סביבו היא באמצעות תוף הפח שמשליך”

“"גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", חתם יהודה עמיחי את אחד משיריו. לעומתו שם גינטר גראס (בן אותו דור ואותה ארץ) בפיו של אוסקר, גיבור ספרו 'תוף הפח' את המוטו ההפוך: "כל הסבתות התמות, כולן היו לפנים תינוקות מרושעות, מפעפעות-שנאה". ספרו של גראס, שהוגדר כתשובה האירופית לריאליזם המאגי הלטינו-אמריקאי, הוא ספר מרשים מאד, לפרקים רווי דמיון מרהיב (סצנת ההלוויה הפנטסטית בזאספה בלתי נשכחת), אבל הוא גם”

“על גב העטיפה כתוב "מצחיק טראגי מריר לעגני מקאברי" וכו' וזה לא פלא, הספר נכתב שנים אחדות אחרי מלחמת העולם השניה, בעוד גרמניה בתוך שיקום אחרי שגרמה הרס וחורבן לעצמה ולכל העולם סביבה, והספר בהחלט הוא אלגוריה ברורה לגרמניה הזאת. ואכן זו פעם ראשונה אני חושבת שאני מתעבת את גיבור הספר שגדילתו נעצרה בגיל 3 ברגע שקיבל לידיו את מתנת אמו האהובה - תוף פח ממנו הוא לא נפרד, ואותו הוא מלווה לאורך הארועים שהוא”

“אני אוהבת בעלי-חיים. אני באה מבית של אוהבי חיות וגם העברתי את אהבתי לדור הבא. כל ספר שמספר על בעל חיים מושך את תשומת לבי ובעיקר אם על כריכתו מתנוסס אזכור לאיזה בעל חיים. חחחחח איזו פתיחה מבטיחה, לא? שנות כלב אכן מספר על שושלת כלבים. הסיפור מלווה את שושלת הכלבים שמביאה לעולם את הכלב "אראס" – אביו מולידו של פרינץ, כלב הזאב של היטלר. את הסיפור על הכלב אראס, הכלב פרינץ וכלבים אחרים מספר "”

“כנראה שוב אני מציג דעה לא פופולרית בנוגע לספר הזה אבל הרגשתי שהקריאה בו גובלת בבזבוז זמן מוחלט. תוף הפח נחשב יצירת מופת של גינטר גראס (הראשון מבין טרילוגיית דאנציג כמו שמכנים אותה). הספר מספר על אוסקר, אדם שהחליט לא לגדול יותר בגיל 3 בגלל שנפל על הראש, אבל בפועל המעשה נעשה כהתרסה שעושה הסופר לאירועי התקופה בין שתי מלחמות העולם. הדרך היחידה של אוסקר לתקשר עם העולם סביבו היא באמצעות תוף הפח שמשליך”

“"גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", חתם יהודה עמיחי את אחד משיריו. לעומתו שם גינטר גראס (בן אותו דור ואותה ארץ) בפיו של אוסקר, גיבור ספרו 'תוף הפח' את המוטו ההפוך: "כל הסבתות התמות, כולן היו לפנים תינוקות מרושעות, מפעפעות-שנאה". ספרו של גראס, שהוגדר כתשובה האירופית לריאליזם המאגי הלטינו-אמריקאי, הוא ספר מרשים מאד, לפרקים רווי דמיון מרהיב (סצנת ההלוויה הפנטסטית בזאספה בלתי נשכחת), אבל הוא גם”

“על גב העטיפה כתוב "מצחיק טראגי מריר לעגני מקאברי" וכו' וזה לא פלא, הספר נכתב שנים אחדות אחרי מלחמת העולם השניה, בעוד גרמניה בתוך שיקום אחרי שגרמה הרס וחורבן לעצמה ולכל העולם סביבה, והספר בהחלט הוא אלגוריה ברורה לגרמניה הזאת. ואכן זו פעם ראשונה אני חושבת שאני מתעבת את גיבור הספר שגדילתו נעצרה בגיל 3 ברגע שקיבל לידיו את מתנת אמו האהובה - תוף פח ממנו הוא לא נפרד, ואותו הוא מלווה לאורך הארועים שהוא”

“אני אוהבת בעלי-חיים. אני באה מבית של אוהבי חיות וגם העברתי את אהבתי לדור הבא. כל ספר שמספר על בעל חיים מושך את תשומת לבי ובעיקר אם על כריכתו מתנוסס אזכור לאיזה בעל חיים. חחחחח איזו פתיחה מבטיחה, לא? שנות כלב אכן מספר על שושלת כלבים. הסיפור מלווה את שושלת הכלבים שמביאה לעולם את הכלב "אראס" – אביו מולידו של פרינץ, כלב הזאב של היטלר. את הסיפור על הכלב אראס, הכלב פרינץ וכלבים אחרים מספר "”