ביקורת ספרותית על תוף הפח מאת גינטר גראס
ספר טוב

---

"גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", חתם יהודה עמיחי את אחד משיריו. לעומתו שם גינטר גראס (בן אותו דור ואותה ארץ) בפיו של אוסקר, גיבור ספרו 'תוף הפח' את המוטו ההפוך: "כל הסבתות התמות, כולן היו לפנים תינוקות מרושעות, מפעפעות-שנאה".

ספרו של גראס, שהוגדר כתשובה האירופית לריאליזם המאגי הלטינו-אמריקאי, הוא ספר מרשים מאד, לפרקים רווי דמיון מרהיב (סצנת ההלוויה הפנטסטית בזאספה בלתי נשכחת), אבל הוא גם שטוף שנאה, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. מיהו גיבורו, אותו גמד גיבן מריר, שבלי למצמץ מביא לאובדנם של כה רבים מקרוביו וחבריו? שמכחיש את אבהותו של אביו ומחפש לו אבות חלופיים, מדודנה ה"פולני" של אמו ועד ניצול השואה היהודי פיינגולד? אשר מגלה יחס ציני למשטר הנאצי, נוטה לחבור לדמויות שוליים (כולל לקורבנות הפולנים והיהודים) ומזדהה עם פולין עד כדי נוכחות בצד הפולני באחד מהקרבות המפורסמים בכיבוש פולין, ועד נגינת ההמנון הפולני בטקס ההוצאה להורג בסוף הספר? האם הוא אלגוריה למשהו? וידויו של גראס, שנים ספורות לפני מותו, על התנדבותו לוואפן ס"ס ועל אמונתו כנער בהיטלר (שהתנפצה רק עם עדותו של בלדור פון שיראך במשפטי נירנברג), שולל את הממד האוטוביוגרפי. מה נותר אם כן? אולי אלטר-אגו דמיוני, זה שמרוב סלידה מהעולם הגרמני לתוכו גדל ובמיוחד מאביו (אותו הוא מכנה בשם משפחתו) מבקש כמו פיטר פן שלא לגדול לעולם?

הספר נפתח בתיאור המיתולוגיה המשפחתית של אוסקר, על נסיבות היכרותם של סבתו וסבו, ורומז לאדם וחווה בגן עדן: במקום מטע עצים- שדה, ובמקום פרי התפוח- תפוחי אדמה. את תפקיד הכרובים עם להט החרב המתהפכת ממלאים ז'נדרמים כפריים עם רובים, ואת תפקיד אדם וחווה העירומים ממלאת סבתא ברונסקי וסבא קוליאיצ'ק, אשר מעבר אותה בסצנה גרוטסקית כשהוא מתחבא מהשוטרים תחת חצאיותיה. השמות נשמעים פולנים ולא במקרה, שכן גיבור הספר ומשפחתו מצד אמו נמנים על המיעוט הקאשובי, מעין שבט סלאבי-גרמאני. הזהות הלימינלית של הגיבור מתבטאת גם בשני גיבורי ילדותו הספרותיים, רספוטין הסלאבי וגתה הגרמני (ממש כמו עיר הולדתו דנציג, שנכבשת במהלך הספר ע"י הגרמנים ואחר-כך ע"י הרוסים). סבתו אנה גם אומרת בהמשך "אנחנו לא פולנים באמת ולא גרמנים באמת". אוסקר עצמו, אשר מדבר גרמנית לאורך הספר, ושומר על ריחוק קר מהעולם, מראה כמיהה רגשית טהורה אולי רק פעם אחת, מעט לפני הפרידה הסופית מסבתו לפני עזיבתו למערב גרמניה, כאשר הוא מדבר לראשונה בקאשובית וקורא לה ממיטת חוליו "באבקה, באבקה".

האם האלטר-אגו הזה, שמתעב את הגרמניות, יכול להוות בסיס בר קיימא לקיום בגרמניה שאחרי המלחמה? גראס מאמין שלא, ועל כן הוא מאשפז את גיבורו המספר בסנאטוריום לחולי נפש. מעניין לראות שיצירה מכוננת נוספת של סופר גרמני (זיגפריד לנץ, מפליטי המזרח כמו גראס), "השיעור בגרמנית", נפתחת גם היא בסצנה דומה של נער שוליים הסגור במוסד לנוער עברייני. גראס מתאר את גרמניה בתקופת אדנאואר (סמלה של "גרמניה האחרת") כמקום שבו תחת מעטה דק של הנס הכלכלי הקפיטליסטי, רוחשים גורמים אפלים מן העבר; כאלה שמשוכנעים שפקודות מהעידן הנאצי של הוצאה להורג של גורמים מהאופוזיציה הינן בתוקף עדיין, כאלה שיורים בדרורים להנאתם ומתלוננים "איך אתם מתארים לכם שאוכל כאן לירות, כשאתם מנגנים ומבריחים את הציפורים"?

קשה להתעלם גם מן היחס המתוסבך במיוחד של גיבורו לנשים, הזועק מאדיפאליות. החל מתשוקת הבעלות על אמו בילדותו והעוינות העיקשת שלו ביחס לאביו (כולל התחרות איתו על מאריה, יורשתה של אמו!), דרך הסיפור על פסל העץ של המכשפה רוצחת הגברים במוזאון דנציג, ועד ה"טבחית השחורה", גיבורת שיר הילדים שאט אט משתלטת על תודעתו. במובן זה, אי אפשר שלא להשוות את אוסקר לגיבורו הפסיכופת של 'הבושם', ספרו של פטריק זיסקינד. כמו גרנווי, גם אוסקר מתעב את העולם, גם הוא סטוקר של נשים ואף הוא נחשד ברציחתן. התגנבותו לחדרה של האחות דורותיאה הוא דוגמה מאלפת ומרתיעה במיוחד להתנהגות האדיפאלית שלו. הוא נכנס לארון הבגדים שלה, כפי שהיה משתחל בילדותו מתחת לחצאיותיה של סבתו, הוא מדמה את חגורתה לצלופח (ש"אחראי" למותה של אמו), מאונן בין בגדיה ולבסוף יוצא מהארון החשוך אל אור היום בסצנה שמתוארת כמעט כמו לידה. אולם הדמיון לגיבור הבושם לא מתמצה בכך. אוסקר וגם גרנווי נתפסים בעיני דמויות משולי החברה (כנופיית האבקנים במקרה של אוסקר) כישו המאכיל אותן בבשרו ודמו, ולשניהם עניין בבשמים המשחזרים ריחות מהחיים עצמם. עבור גרנווי מדובר כמובן בקו המתווה את כל חייו, אבל גם אוסקר בבריחתו לפריז מזכיר שקרא על בושם ב"ריחו של המטרו".

במבנהו, יוצר הספר ציר מיוחד במינו, שניתן לשרטט כנע מימין לשמאל, או ממזרח למערב, כ:><. מהעבר המשפחתי והילדות הבהירים והפתוחים, אל נקודת המגוז והשפל של הכיבוש הרוסי והגלות מדנציג, ומשם, עם הנדידה למערב, מתחילה התרחבות אישית (רק בגיל 21 כפליט בדיסלדורף מרגיש אוסקר פעם ראשונה *רצון* להיות מאושר!) עד הרווחה הכלכלית עם הקריירה כמתופף-סולן. עם ההתקדמות לקראת סוף הספר, כמו סגירת מעגל, עולות וצפות כמו בתמונת ראי, בדחיסות הולכת וגוברת, אלוזיות לחלקו הראשון של הספר ועד לראשיתו: אוסקר פוגש שוב את המנטור שלו בברה. הגמד המבוגר יותר, שנראה היה שהלך לעולמו במלחמה, "חוזר מעולם המתים" כמו הקומנדטורה באופרה דון ג'ובני, כדי לערוך לאוסקר חסר המוסר והעכבות חשבון נפש. לאחר מכן הוא מבקר שוב בבונקר בצרפת בו הופיע בזמן מלחמת העולם מול חיילי הכיבוש הגרמני. שם משחזר אוסקר בעזרת חמור ים את האירוע הטראומטי של ילדותו עם ראש הסוס בחוף ברזן. הוא ממלא את פי הדג באבריו הפנימיים (בפעולה הפוכה לדייג ששלה את הצלופחים מלוע הסוס), ואז מתקין אותו לארוחה כמו אביו מאצראט. גם הביקור בשדה השיפון בגרסהיים, בו שולה הכלב לוקס מבין השיבולים אצבע אדם, מאותת לסצנת הדייג וראש הסוס. מיד בהמשך מתעצמת הרמיזה לגן העדן, כאשר אוסקר פוגש את וויטלר (המוצג כדמוי נחש) על עץ התפוחים. בשימור האצבע בצנצנת הספירט חוזר אוסקר לרופא שטיפל בו בילדותו, ד"ר הולאץ, אשר היה בעל אוסף עוברים משומרים בצנצנות, אותן ניפץ אוסקר בקולו הרם. הגבר הפולני המוכה בחשמלית הגנובה בדיסלדורף זהה כמעט לילד הפולני המוכה בראשית הספר ע"י חברו ובן עירו הגרמני. ממש בסוף הספר, כאשר הוא בורח מהמשטרה כמו סבו קוליאיצ'ק, אוסקר מביע רצון לשוב אל בין חצאיותיה של הסבתא במזרח ("ביום מן הימים נחזור לשם, נחזור אל המקור המפיץ את ריח החמאה העבשה קצת, זו תהיה שמחה גדולה"), ובעת עלייתו במדרגות הנעות של המטרו הפריזאי, חוזרים אליו ריחות הילדות והזיות ביעותים על אליל נעוריו גתה ועל הטבחית השחורה, גיבורת שיר הילדים שנהגו לזמר שכניו הצעירים בדנציג.

הספר אכזרי ולא פשוט, וגם התרגום לעברית התיישן כבר, אבל הוא כתוב להפליא ומומלץ, בייחוד למי שרוצים להבין את שורשי הנפש הגרמנית של היום.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על תוף הפח