ביקורת ספרותית על תוף הפח מאת גינטר גראס
ספר לא משהו

---

כנראה שוב אני מציג דעה לא פופולרית בנוגע לספר הזה אבל הרגשתי שהקריאה בו גובלת בבזבוז זמן מוחלט.
תוף הפח נחשב יצירת מופת של גינטר גראס (הראשון מבין טרילוגיית דאנציג כמו שמכנים אותה). הספר מספר על אוסקר, אדם שהחליט לא לגדול יותר בגיל 3 בגלל שנפל על הראש, אבל בפועל המעשה נעשה כהתרסה שעושה הסופר לאירועי התקופה בין שתי מלחמות העולם. הדרך היחידה של אוסקר לתקשר עם העולם סביבו היא באמצעות תוף הפח שמשליך בד"כ על דברים חיוביים שקורים לו. בנוסף לאוסקר יש קול צעקני מיוחד שמאפשר לו לשבור כל זכוכית שירצה.
גינטר גראס (ואני מתעלם בכוונה מעברו בנוער ההיטלראי) כאן נותן באמצעות דמותו של אוסקר ביקורת חריפה על אירופה ועל המשטר הנאצי בפרט. הדמות של אוסקר היא ילדותית מאוד וגם כשהוא עושה דברים מאוד לא נחמדים כמו להסגיר את אחד מאבותיו (כן יש שם סיפור מסובך במשפחה) כדי לקבל את תופו חזרה וכו'. הגדילה הבאה של אוסקר נעשית לאחר מלחמת העולם כהזדהות עם כניסתה של אירופה לעידן האחריות. במהלך הספר הגיבור מפתח מערכות יחסים מוזרות וגרוטסקיות לחלוטין עם נשים, אנשי קרקס, נגנים וחבורת פרחחים. לא אגלה את סוף הספר כדי לא להרוס לאף אחד אבל כבר בתחילת הספר נאמר לקורא שכל הסיפור נכתב על ידי אוסקר מבית חולים לחולי נפש.

אז כן הרעיון מעולה ואפילו ברור לי למה הספר הזה זכה לכ"כ הרבה שבחים אבל הביצוע, אוי הביצוע. למרות שזה לא ספר קלאסי של זרם התודעה יש כאן מלל אינסופי של אירועים, אסוציאציות והמון פסקאות שבהן פשוט הקורא מוצא את עצמו מעופף בין המילים בלי הבנה שלהם. לא פעם יצא לי לחזור לפסקה שקראתי ומדובר בספר ארוך מאוד ומתיש. בשלב מסוים הבנתי שהספר הזה לא מהנה אותי אלא מעמיס עלי ובניגוד להרגלי חיפשתי לעשות דברים אחרים ורק לא לקרוא את הספר הזה. אם הספר היה קצר יותר עוד הייתי מוכן לסבול את זה, אבל המוטיבים של הסיפור חוזרים על עצמם שוב ושוב עד זרא ובסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא באלכסון את סוף הספר.
לא התחברתי, לא ממליץ, כן מבין אנשים שמאמינים שזו יצירת מופת.

» ביקורות נוספות של מתנאל אזולאי
» ביקורות נוספות על תוף הפח