"לאמא חזר הסרטן" סימס לי אבי באמצע שיעור, "אני לא רוצה להפריע לך, זה לא דחוף".
ככה, ללא שום הכנה מראש, למדתי שהסרטן תקף את אמי זו הפעם הרביעית.
ברור שהתקשרתי מייד.
"מתי היא נבדקה? ממתי אתם יודעים? זה באותו מקום?" יריתי שאלה אחרי שאלה.
"אתמול היינו אצל הרופא. הוא אמר שהתוצאות של הסי-טי חד משמעיות. לא רצינו להדאיג אותך".
"מה זה לא להדאיג אותי? אני לא צריכה לדעת?!" צעקתי, "איך זה יכול להיות? הרי

קרקס מדראנו

לא כל כך יצא לי לבלות עם אבא שלי, מחוץ לעיירתנו הקטנה, אך פעם אחת שהוא היציע לי להתלוות אליו, לנסיעה באוטובוס לעיירה סמוכה חדשה שזה עתה הוקמה, שמחתי.

יצאתי מלא תיקווה, באוטובוס הערבי של נצרת, שעצר לנו סמוך לאתר בניה גדול, בעיר שנקראת נוף הגליל היום, אז עוד קראו לה נצרת עלית. גם כילד הבנתי את הפרדוקס והעלבון, שבסיור באתר הבניה, על גבעה קרחת נטולת צל, וכמעט שוממה, להוציא פועלים שהי

אתחיל ואמר כי "רומן למשרתות" לא נשמע כשם אטרקטיבי במיוחד לספר. גם לא כל כך ברור לי המושג הזה. אולי הכוונה לרומן שנכתב על ידי אשה ומיועד בעקר לנשים, אך אני כופר בתיזה הזו שיש נושאים ספרותיים המיועדים לנשים בלבד לעומת כאלו שנועדו לגברים.

אם כך נשאלת השאלה מדוע בחרתי לקרוא דווקא את הספר הזה? האמת היא שלמרות שעברנו דירה לפי קרוב לשנה, סיימתי רק לפני כמה שבועות לסדר את ארגזי הספרים ואז נתקלתי בספר ה

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של <mark>אילנה ברנשטיין</mark>. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מצ

ביקורת למבוגרים בלבד
"הוא אמר שהוא בטח נותן לי בתחת כמו שאני אוהבת. שאני זונה כמו כל הנשים. נראית כמו זונה ומתלבשת כמו זונה. הוא האשים אותי כאילו אני בוגדת בו. הכול לפני הילדים. על המקום הוא אמר לי לצלצל ליוני. הוא רצה לדבר איתו, להראות לו מי כאן הגבר. אז קבענו כולנו להיפגש בקפה אולגה. בעלי היה צריך את הסיפורים האלה בשביל לגרות את עצמו. הכאילו בגידות שלי העמידו לו את הזין."

כשחשבתי על למה אנ

כשדינה פגשה בתמוז

בחודשים האחרונים התעמקתי בפרשת דינה, הכנתי אותה כהרצאה, על סיפור מקראי מרובה גרסאות, שיש המכנים אותו, אונס דינה והשתקתה. לצורך כך קראתי מאמרים וספרים רבים, אבל אף אחד לא הכין אותי לטלטלה שחולל בי ספרה של <mark>אילנה ברנשטיין</mark>, חמתו של תמוז.

ברנשטיין, מספרת אגדה מודרנית, בה שלובים בווירטואוזיות מיתוסים קדמונים, כמו זה של דינה ותמוז, עם מיתוסים ציוניים עכשוויים, של המושב בעמק יזרעאל

#
אין שמות בספר הזה. לא של המספרת אותו, אישה צעירה הנחנקת מחייה, בורחת למה שאנחנו קוראים "שיגעון", לא של ילדיה – "הגדולה" ו"הקטן", לא של "השכנה" או "בעלה", לא של "הפסיכיאטור" או "העובדת הסוציאלית". בספר הזה יש רק תפקידים ללא פנים. זה הרמז העיקרי לדרך בה צריך לקרוא ולפרש את הסיפור הזה. אין בו עלילה אבל יש בו פרישת "המצב" – מונולוג ארוך, ללא פרקים, מפיה של הדמות המספרת את סיפורה.

יש בסיפור קריא

יש ספרים חשובים, שחובה לקרוא אותם, ויש ספרים שאנו קוראים אותם כי זה כיף, הבעיות הן לא שלנו, אפילו אם זאת בלשית מבאר שבע. נחמד לנו להסתכל עליהם מרחוק ואולי להרגיש כי בסוף הדברים מסתדרים איכשהו.
<mark>אילנה ברנשטיין</mark> מציבה בספר זה מראה מגדילה ומפרידה לאטומים. בעיה של אם לשלושה ילדים, חד הורית, ואיך אומרים אצלנו כשרוצים להרחיק עצמנו מ"הם", "משכבה סוציואקונומית נמוכה". איך זה יצא?..יופי. ועכשיו אפשר לפנות..

יש משהו מתעתע בספר הזה. הוא קטן מימדים, והוא לא עב כרס. אבל כבר כשמתחילים לקרוא בו מבינים כי קל זה לא הולך להיות. הוא לא מחולק לפרקים, הפסקאות בו מעטות, הוא כתוב בדחיסות כזו, שאני הייתי זו שחיפשה את המרווחים בין המילים, כדי לנשום. הסיפור הזה הרגיש לי כמו תמצית מרוכזת, שצריך לגמוע ממנה אט אט.
יש לה ל<mark>ברנשטיין</mark> כתיבה נוקבת שלא חוששת להצמיד את הקורא אל הקיר, לעמת אותו עם נושאים מושתקים שבדרך כלל אנ